העותר הוא נער כבן שלוש-עשרה.
הוא סובל ממחלת ניוון שרירים (.S.M.A).
בשל המחלה הוא מתנועע באמצעות כיסא גלגלים חשמלי. למרות המחלה מנסה העותר לקיים אורח חיים דומה לזה של נער בגילו. הוא לומד בבית הספר בשכונת "רעות" משתתף בחוגים, בפעילויות ספורט ובפעילויות חברתיות אחרות, כל כמה שהדבר מתאפשר לו.
הוריו של העותר פנו, החל משלבי התכנון המקוריים של הישוב ועוד בטרם הגיעו להתגורר בו, אל המשיבים השונים.
הם ביקשו כי הללו ידאגו להתקין בישוב ובבנייני הציבור השונים שבו (ובהם בית הספר, אולם הספורט ובית הכנסת) דרכי גישה וסידורים מיוחדים לנכים. על אף הפניות, לא זכו הורי העותר להיענות מלאה מצד המשיבים.
החובה היא, כי לפחות בקומה אחת יותקנו שירותים לנכים. גדר הספיקות הוא, לכאורה – ומן הבחינה הלשונית גרידא – כל שהוטל על המשיבים הוא לדאוג לכך כי בבית ספר (שהוא בניין ציבורי ב') תהא נגישות לנכה לשירותים. בדרישה זו הם עמדו.
אך זוהי, בחינה צורנית-טכנית בלבד. אין היא מתחשבת במטרת החקיקה.
ילד נכה בא לבית הספר כדי ללמוד ולא כדי להשתמש בשירותים. התקנת השירותים הוא אמצעי, אחד מני רבים, אשר נועד לאפשר לילד הנכה להשתלב בבית הספר הרגיל.
מהו, איפוא, הקשר הנדרש, אם בכלל, בין הפונקציה אשר המבנה ממלא לבין הדרישה הספציפית שהתקנות מטילות באשר לשירותי הנכה?
תשובה על שאלה זו אין ליתן אך מתוך עיון בלשון החקיקה. את התשובה יש להסיק מתוך עיון בלשון החקיקה על רקע תכליתה. אכן, לשון התקנות אינה עומדת בבדידותה. היא לא באה כדי ליתן סיפוק אסתטי לאוהבי השפה.
הלשון היא מכשיר שבאמצעותו מתגשמת המטרה המונחת ביסודה. לא הריטמוס הפנימי של הלשון, אלא המטרה אותה מבקשים להשיג באמצעותה, קובע את מובנה של הלשון. אכן, עלינו לפרש את הלשון באופן שתושג המטרה.
מבין האופציות הלשוניות, עלינו לבחור באותה אופציה, אשר מגשימה את התכלית המונחת ביסוד החקיקה. תפקידנו כפרשנים אינו אך לקבוע מה המובן שניתן לתת ללשונה של החקיקה בשפה העברית. תפקידנו כפרשנים הינה לקבוע מהו המובן שיש לתת ללשון החקיקה כדי להגשים את התכלית המונחת ביסודה.
1. התכלית היא מושג נורמאטיבי. היא מורכבת מתכליתה הסובייקטיבית של החקיקה ומתכליתה האובייקטיבית. התכלית הסובייקטיבית היא התכלית שעמדה לנגד עיני המחוקק בעת חקיקת החוק. זוהי "כוונת המחוקק". היא משקפת נתון היסטורי-פסיכולוגי. התכלית האובייקטיבית היא התכלית שהחקיקה נועדה להגשים בחברה דמוקרטית. זו "מטרת החקיקה".
2. . עליהם להמשיך ולהבטיח כי יקויים קשר אפקטיבי בין המקומות שבהם מתמלאות הפונקציות של המבנה הציבורי לבין בתי השימוש שבו.
במקרה שלפנינו, קיים קשר מסויים בין הקומה הראשונה (בה מצויים בתי השימוש המיוחדים לנכים) לבין הקומה השניה (בה מרוכזים חדרי הלימוד של כיתת האם). כפי שראינו, העותר יכול לצאת מהבניין, מהקומה בה הוא מצוי, להקיפו (מרחק של כמאה מטר) ולהיכנס לבניין דרך הקומה האחרת.
בדרכו של העותר, עליו לפתוח דלת ושער ברזל. אלה בדרך כלל נעולים. העותר אינו יכול לפתוח בעצמו את הדלת ואת שער הברזל. לשם כך הוא חייב לבקש עזרה מחבריו או להזעיק סייעת של הכיתה. זו לא זמינה תמיד.
לפיכך, במקרים רבים, העותר אינו יכול להשתמש בשירותים לפי צרכיו, על כל התוצאות המשפילות הנילוות לכך. זאת ועוד: פגיעה חריפה במיוחד בעותר מתרחשת בימי החורף, כאשר על העותר לעשות את דרכו אל השירותים בגשם וברוח. מכאן מתבקשת המסקנה, כי הקשר הקיים כיום בבית הספר בין שתי הקומות אינו מספק את דרישת התקנות.
אין בו כדי להבטיח את השתלבות התלמיד הנכה בחיי בית הספר, תוך עצמאות, נגישות ושיוויון ההזדמנויות בחינוך. לא מתקיים אותו קשר אפקטיבי הנדרש ברמת ההפשטה העליונה – מטרתה לאפשר לנכה להשתתף באופן מלא בחיי החברה בכל תחומי החיים.
ברמת הפשטה נמוכה יותר – המטרה הינה לאפשר נגישות הנכה לשירותים במקומות ציבוריים, בהם מצוי הנכה כאזרח, כתושב, כתלמיד. כדי שהוא יוכל להפיק את מלוא התועלת ממקומות אלה – כמו האזרח, התושב והתלמיד שאינם נכים.
אכן, ברוב מדינות המערב חוקקו חוקים מקיפים – הכרה שבעייתם של הנכים אינה בעיית רווחה נקודתית המטפלת בנכה עצמו, אלא בעיה חברתית הדורשת שינוי היחס לנכה מן היסוד.
אכן, ברוב מדינות המערב חוקקו חוקים מקיפים –
הכרה שבעייתם של הנכים אינה בעיית רווחה נקודתית המטפלת בנכה עצמו, אלא בעיה חברתית הדורשת שינוי היחס לנכה מן היסוד, ברמת הפשטה נמוכה יותר – המטרה הינה לאפשר נגישות הנכה לשירותים במקומות ציבוריים, בהם מצוי הנכה כאזרח, כתושב, כתלמיד. כדי שהוא יוכל להפיק את מלוא התועלת ממקומות אלה – כמו האזרח, התושב והתלמיד שאינם נכים.
