נטע היקרה
גורל,
הגורל לצערי יודע להיות אכזר, אכזר מידי.
נראה לי שהפעם הגזים ובגדול.
לפני שמונה שנים ראיינתי את נטע, לא התלבטנו לרגע, זה היה ברור מראש כהצלחה.
ואכן ההצלחה הייתה גדולה.
נטע, למדה להיות מורשת נגישות השרות ובמהרה התמנתה למנהלת מחלקת ייעוץ לנגישות של העמותה.
בתפקידה זה הובילה הנגשת עשרות ארגונים גדולים ואלפי מקומות.
את עבודתה עשתה בחן ובחיוך אך בעיקר במקצועיות ואסרטיביות.
נטע מכירה את נושא הנגישות ברמה האישית, כבר מילדות, תמיד אהבתי את שיחותינו המקצועיות על הפערים בין החקיקה לצרכים האמיתיים של אנשים כמונו שחייבים בהסדרי נגישות.
שיטות העבודה של נטע ושלי שונות שמיים וארץ וזה היה גם סוד הקסם .עבדנו ביחד בהרמוניה מושלמת לא זכור לי אפילו ריב אחד. תמיד ידעה להכיל גם אותי בחיוך, בצחוק ובנימוק מנצח, ותאמינו לי זה לא טריוויאלי.
נטע עבורי הייתה הרבה יותר מעובדת בכירה – היא הייתה לי לחברה.
נטע הבינה מייד שעמותת נגישות זו לא רק עבודה, עבורנו זו שליחות לחיים. היותנו אנשים עם מוגבלות מחייבת אותנו לעשות הכל על מנת שישראל תיהיה נגישה.
האסון מצא אותי מייד לאחר שנחתתי בוינה לייצוג נגישות ישראל בכנס זירו פרוג'קט שהשנה עוסק בנגישות. יודעי דבר יודעים שאני שונא טיסות. נטע כמובן היית המרגיענית שלי, היועצת נסיעות שלי. מה ללבוש, איך הנגישות, איך להתארגן לטיסה ובזכותה אני כאן בוינה ולא איתכם.
גורל, הוא אכזר ובלתי צפוי. כמי שמכיר מהו גורל באופן אישי.
ברור שנבחן כיצד למנוע עוד תאונות מנופים קטלניות מרגיזות ומיותרות.
מאז האסון קיבלתי מאות מיילים, טלפונים וווטסאפים. אינני יודע אם ידעת עד כמה את מוערכת בישראל ובעולם.
גם מזה אני לומד ואולי כולנו צריכים ללמוד להגיד את הדברים הטובים שאפשר, כי הגורל האכזר מייצר גם מצבים שבהם פיספסנו את ההזדמנות.
נטע,
באישיותך תרמת לי ולעמותה המון, מעריכים ואוהבים אותך חברה יקרה.
אני מבטיח לך שנמשיך בדרכך, שנמשיך להנגיש את ישראל ובדרך נחבק את אלון הילדים וההורים.
חיבוק גדול. תחסרי לי ולחברים בעמותה מאוד.
יהי זכרך ברוך.
יובל וגנר, מייסד ונשיא נגישות ישראל.
