הזדקנות החברה הישראלית ושינויים במבנה המשפחה הביאו לפריחה של מסגרות דיור עצמאיות המעניקות שירותי תמיכה לזקנים.
גידול רחב בפעילות מסגרת זו נעשה בחלל חוקי-תכנוני ובמצב של העדר מוחלט של הסדרה חוקית ישירה. היקף הנרחב בפיתוח של מסגרות אלו מלווה בחששות של ניצול לרעה של אותם קשישים, אי עמידה בהבטחות וליקויים בניהול הכספי. כמו כן, ישנו מחסור בהגדרה החוקית של מושג הדיור המוגן.
במרבית עסקאות הדיור המוגן מוסר הדייר למפעיל הבית סכום כסף כפיקדון, המלווה בשחיקה שנתית (לפי ההסכם ביניהם).
החוק המוצע בא להבטיח את כספי פיקדונות הדיירים בפני מצב של פשיטת רגל, חוסר יכולת או רצון של אותו גורם איתו קשרו עסקה להשיב להם את כספי הפיקדון.
החוק המוצע אף מחייב את מפעיל החברה לדיור מוגן, כהגדרתה בהצעת החוק, לפעול באחת מחמש הפעולות הבאות לשם קבלת כספי הפקדון: מסירת ערבות בנקאית; שיעבוד הדירה, או החלק היחסי מהקרקע שעליה היא נבנית לטובת הדייר המוגן; העברת הבעלות או זכות אחרת בדירה על שם הדייר המוגן; רישום הערת אזהרה לגבי הדירה; או ביטוח כאשר הדייר המוגן מצוין כמוטב על פי פוליסת הביטוח. חיוב זה יבטיח את כספי הפיקדון של הדיירים בעת פשיטת רגל של חברת דיור מוגן. בנוסף, מוצע שכל ההוראות האחרות בחוק המכר (דירות) (הבטחת השקעות של רוכשי דירות), התשל"ה-1974 יחולו על הצעת החוק בשינויים המחויבים, ככל שהוראות אלה אינן מוסדרות בהצעת החוק, ובשינוי הגדרת מכירה בחוק האמור, כך שתכלול לא רק שכירות לתקופה של למעלה מעשרים וחמש שנים או יותר, אלא גם שכירות לתקופה של למעלה מחצי שנה או יותר.
הצעת חוק של חברי הכנסת יצחק גלנטי ואחרים
