גמלת סיעוד (להלן – הגמלה) ניתנת מכוח חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה–1995, למבוטח אשר כתוצאה מליקוי נהיה תלוי לחלוטין או במידה רבה בעזרת הזולת לביצוע כל פעולות יום יום (כהגדרתן) או מרביתן, או הזקוק להשגחה מתמדת.
הכושר התפקודי של אדם, לעניין מידת הזדקקותו לסיעוד דרך כלל, הינו פועל יוצא של מצבו הגופני והנפשי, ללא זיקה כלשהי לשאלה באיזה מבנה הוא מתגורר. ואכן, חוק הביטוח הלאומי מציב שורת מבחנים בעלי אופי אישי בפני התובע גמלה: מבחני הכנסה, מצב תפקודי ותקופת אכשרה.
סעיף 227 לחוק קובע חריג, לפיו "מבוטח הנמצא במוסד סיעודי… לא יהיה זכאי לגמלת סיעוד". "מוסד סיעודי" מוגדר כ"מוסד סיעודי או מחלקה סיעודית שבהם מוחזקים ומטופלים אנשים הזקוקים לסיעוד, תשושי נפש או תשושים".
שורש הבעיה נעוץ בסיווג מינהלי (שתוקפו המשפטי מוטל בספק) של מוסדות בהם שוהים זקנים (בתי אבות, דיור מוגן וכד') במצבים שונים של כושר תיפקודי אישי. ככל שההגדרה והפרשנות מהו "מוסד סיעודי" חלה על מקומות או מוסדות או רבים יותר, כן מתרבה מספר הזקנים שנשללת זכותם להנות מהגמלה.
הגישה המנהלית האמורה גורמת לאפליה בין קשישים וזקנים והרי זהו עוול חברתי הטעון תיקון דחוף.
התוצאה המקפחת מתבטאת בכך, שאדם שמצבו התפקודי עונה על המבחנים שנקבעו, נשללת ממנו הזכאות לגמלה אך ורק מחמת העובדה שמגוריו הועתקו למקום אחר. גישה זו של המוסד לביטוח לאומי נוטשת אפוא את הבסיס האישי של כושר התפקוד הלקוי המזכה בגמלה ומענישה את הזקן המבוטח הזכאי אך ורק משום שהוא מתגורר במסגרת או במתחם המוגדר באופן לא ראוי כ"מוסד סיעודי", ולכן מוצע לתקן בהתאם את הגדרת "מוסד סיעודי" כך שלא תכלול מוסדות למטופלים תשושים או תשושי נפש ולקבוע בחוק שהעתקת מגורים למקום שאינו מוסד סיעודי לא תפגע לכשעצמה בזכות מבוטח לגמלת סיעוד.
