סעיף 199 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה–1995 (להלן – חוק הביטוח הלאומי), קובע את זכאותו של נכה לגמלאות שונות, ביניהן גמלת שירותים מיוחדים. גמלה זו מיועדת לענות על הצורך של אדם נכה בטיפול אישי ובעוזרת בית.
בתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח נכות) (מתן שירותים מיוחדים), התשל"ט–1978 (להלן – תקנות הביטוח הלאומי), נקבעו שלוש דרגות זכאות לגמלה זו: 50%, 105% ו- 175%, זאת על-פי מידת תלותו של הזכאי בעזרת הזולת ובהיקף פעולות היומיום בהן מתבטאת תלות זו. בתקנות הביטוח הלאומי נקבעו התנאים והכללים לקבלתה של הגמלה.
ביום 30.11.75 חתמה ממשלת ישראל עם המוסד לביטוח לאומי על הסכם בדבר גימלת ניידות, בו נקבעה זכאותו של אדם שהוא מוגבל בניידותו להטבות שונות בתחום זה (להלן – ההסכם). סעיף 4(ג) להסכם קובע, כי מוגבל בניידות לא יהא זכאי לקבל הטבות לפי ההסכם, אם וכל עוד הוא מקבל גמלת שירותים מיוחדים. מוצע לבטל מנגנון "קיזוז" זה בין הגמלאות. מדובר בזכאויות שונות ונפרדות המיועדות לענות על צרכים חיוניים שונים ונפרדים: האחת נועדה לאפשר תפקוד בסיסי בתוך הבית, והאחרת היא תנאי לאפשרות היציאה מחוץ לבית. הפגיעה הנגרמת לאדם הנכה הנאלץ לבחור בין שתי הגמלאות היא קשה, והיא מחמירה ככל שהמוגבלות חמורה יותר.
