תביעה המוגשת למוסד לביטוח לאומי לפי פרק ט' לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995, הדן בביטוח נכות, עשויה להניב למבוטח גימלה אך ורק לאחר שהנכות ודרגת אי הכושר להשתכר נקבעו בהליכים על פי הכללים המפורטים בסעיפים 210 – 207.
תהליך בירור תביעה כאמור כפוף למבחנים ולכללים שנקבעו באישור ועדת העבודה, הרווחה והבריאות, ומעצם טבעו הוא מתפרס על פני תקופה לא קצרה. יתר על כן, סעיף 207 (א) לחוק קובע – לעניין תחילת הבירור – כי "לא ידון המוסד בתביעה לגמלה לפי פרק זה אלא בתום 90 ימים מהיום שלפי טענת התובע צומצמה הכנסתו מעבודה וממשלח יד" וכו'.
כאשר מתקבלת לבסוף, לאחר חודשים רבים, החלטה בדבר אחוזי הנכות הרפואית ודרגת אי הכושר להשתכר החל בתאריך שפורט על ידי המוסד בהודעתו למבוטח, משלם המוסד למבוטח את הגמלה לגבי תקופה שחלפה, בדיעבד.
על כן מוצע לתקן את סעיף 196 בכדי להבטיח את מימוש זכותו של המבוטח לקבל את הגימלה החל בתאריך הקובע (שנקבע על ידי המוסד עצמו) ולא החל מ"תום 90 ימים מהתאריך הקובע". החלטות המוסד הן אסמכתא לקיום סטאטוס רפואי וכלכלי החל בתאריך שנקבע על ידו, ומן הדין והצדק לשלם את הגימלה החל במועד זה.
מבוטח שהוכר כנכה ונקבעה דרגת אי כושרו להשתכר, אינו צריך לשאת בנטל נוסף של העדר אמצעי קיום למשך 90 יום.
פקיד תביעות כאמור בסעיף 298 הוסמך לברר כל תביעה לגמלה ולהחליט "אם תינתן הגמלה ובאיזו מידה תינתן". לא הוענקה לו סמכות לקבל החלטה בעניין עצם הנכות, ואחוזי הנכות הרפואית, הנתונה בידי רופא מוסמך (סעיף 208). אי לכך מוצע לתקן את סעיף 209, בכדי למנוע מפקיד התביעות את הכוח להחליט "אם התובע הינו נכה" ולהשאיר על כנה את סמכותו לקבוע את "דרגת אי כושרו להשתכר" בהתחשב בתוצאות הבדיקות הרפואיות.
הצעת חוק של חבר הכנסת דוד טל
