פרק ו' לחוק הביטוח הלאומי שעניינו ביטוח לנפגעי תאונות, קובע גמלה של 75% מהשכר לעובד, ו-25% למי שאינו עובד, בגין תאונה שאינה תאונת עבודה וזאת למשך שלושה חודשים. לנפגעי תאונות עבודה ישנו הסדר אחר בפרק ה' לחוק.
הרבה מבוטחים בביטוחי תאונות אישיות זכאים לתגמולי ביטוח החל מסוף החודש השלישי לאי הכושר.
החוק הקיים מונע באופן כללי "כפל גמלה" (במובן זה שהגמלה לא ניתנת כלל אם יש זכות כלשהי ממקור אחר) אך מתיר לנפגעים הזכאים על פי פקודת הנזיקין לקבל את הגמלה (ככל הנראה, הואיל והביטוח הלאומי והביטוח הלאומי זכאי "לחזור" אל המזיק ולדרוש ממנו השבת הסכום). במקביל מופחת סכום זה מהפיצוי לו זכאי הנפגע מהמזיק.
חוק הביטוח הלאומי, לפני חקיקת חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, לא הבדיל בעניין זה בין נפגעי תאונות דרכים למי שאינם נפגעי תאונות דרכים.
לאחר קבלת חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים בשנת 1975 לא תוקן חוק הביטוח הלאומי בהתאמה ובכך נשללה זכותם של נפגעי תאונות דרכים לקבלת הגמלה מהמוסד לביטוח לאומי.
לאור זאת, היום אדם שנפגע בתאונות דרכים (שאינה תאונת עבודה), אינו רשאי לתבוע פיצוי מהביטוח הלאומי בגין אי הכושר הזמני, אלא יקבל פיצוי מחברת הביטוח.
מצב זה מחייב נפגע בתאונת דרכים להגיש תביעה לחברת הביטוח ובהרבה מקרים אף להגיע לבית המשפט. עובדה זאת מאריכה את התהליך ודורשת מהנפגע לעבור סבל ארוך, למרות שברור מראש שהוא יקבל את כספו, לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים.
הצעת החוק באה להשוות את נפגעי תאונות דרכים לנפגעי נזיקין אחרים.
להצעת החוק אין עלות תקציבית. הביטוח הלאומי בשלב הראשון אומנם ישלם לנפגע את הגמלה, אך מיד לאחר מכן יתבע את התשלום מחברת הביטוח.
המעת חוק של חברת הכנסת אורי אריאל
