לאור המצב הבטחוני והכרזת שר הבטחון על מצב מיוחד בעורף לפי סעיף 9ג לחוק ההתגוננות האזרחית, התשי"א- 1951 (להלן – חוק ההתגוננות האזרחית), התעורר הצורך להסדיר את סוגיית פיטורי עובדים, רציפות זכויות בעבודה ותשלום שכר לעובדים עקב העדרותם ממקום עבודתם לאור הנחיות פיקוד העורף.
סעיף 2
בעת הכרזה על מצב מיוחד עורף ניתנת סמכות לפי סעיף 9ד(א) לחוק ההתגוננות האזרחית, לאנשי כוחות הביטחון המפורטים בהם, לתת לכל אדם כל הוראה הנדרשת, בין השאר, להצלת חיי אדם, כגון חובה לשהות במקומות מסוימים, לרבות בחדרי ביטחון או במקלטים, ולאסור או להגביל לימודים במוסדות חינוך.
הסעיף המוצע בא להגן על עובד שנבצר ממנו להתייצב לעבודתו או לבצעה עקב הוראות אלה, או לצורך השגחה על ילדו עקב סגירת מוסד החינוך שבו הוא לומד, ולאסור את פיטוריו בשל כך, והכל בתנאים המפורטים בסעיפים קטנים (א) ו-(ב) המוצעים.
בסעיף קטן (ג) מוצע לאסור על מעסיק בפועל של עובד של קבלן כוח אדם לגרום לפיטורי העובד, בשל היעדרות או אי ביצוע עבודה כאמור בסעיפים קטנים
(א) ו-(ב) המוצעים, וזאת נוסף על האיסורים החלים על קבלן כוח האדם כמעביד.
סעיף 3
מוצע לקבוע כי היעדרות העובד מהעבודה כאמור בסעיף 2 המוצע, לא תיראה כהפסקה ברציפות עבודתו ולא תפגע בזכויות התלויות בוותק של העובד אצל מעבידו, זאת בדומה להסדר הקיים בסעיף 9 לחוק עבודת נשים, התשי"ד-1954 (להלן – חוק עבודת נשים), ובסעיף 4 לחוק חיילים משוחררים (החזרה לעבודה), התש"ט-1949.
סעיף 4
מוצע לקבוע כי דין היעדרות העובד מעבודתו כאמור בסעיף 2 המוצע תהיה כדין עבודה לענין חובת המעביד לשלם שכר לעובד, וזאת על מנת למנוע פגיעה כלכלית בעובד, בנסיבות המיוחדות בהן חל החוק המוצע. מוצע כי המדינה תשפה את המעביד על שכר העבודה ששילם לפי הוראות חוק זה. כמו כן מוצע לקבוע בתקנות את דרכי שיפוי המעביד עבור תשלום שכר העבודה.
סעיף 5
מוצע לקבוע כי בתובענה של עובד בשל הפרת הוראות סעיף 2 המוצע, תהא חובת ההוכחה על הנתבע (המעביד או המעסיק בפועל, לפי הענין), כי פעל שלא בניגוד להוראות הסעיף האמור, אם הוכיח העובד כי פוטר לאחר שנעדר מעבודתו או לא ביצעה בנסיבות האמורות בסעיף 2(א) או (ב)(1) המוצע, וכי הפיטורים היו בעת היעדרות העובד מעבודתו או אי ביצועה או בתוך חודשיים לאחר מכן. הוראות דומות המעבירות את נטל ההוכחה למעביד מצויות בסעיף 9 לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, התשמ"ח-1988 (להלן – חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה), ובסעיף 3א לחוק הגנה על עובדים (חשיפת עבירות ופגיעה בטוהר המידות או במינהל התקין), התשנ"ז-1997 (להלן – חוק הגנה על עובדים).
סעיפים 6 ו-7
מוצע לקבוע כי בסמכות בית הדין לעבודה לפסוק פיצויים, לרבות שלא בשל נזק ממון, ולתת צווי מניעה וצווי עשה, בתובענות בשל הפרת הוראות חוק זה, וכן לקבוע כי זכות התביעה תהיה גם לארגון יציג במקום העבודה או לארגון עובדים שהעובד חבר בו, בהסכמת העובד.
הוראות דומות מצויות בסעיף 10 לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה ובסעיף 3 לחוק הגנה על עובדים.
סעיף 8
מוצע לקבוע תקופת התיישנות מוגבלת של שנה לתובענות על הפרת החוק, זאת בדומה להוראת סעיף 14 לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה וסעיף 5 לחוק הגנה על עובדים.
סעיפים 9, 10 ו-14
מוצע לקבוע כעבירה פיטורים או גרימת פיטורים בניגוד להוראת סעיף 2 המוצע ולקבוע לענין זה הוראות לגבי אחריות נושא משרה בתאגיד. כן מוצע בסעיף 13 להסמיך את בית הדין האזורי לעבודה לדון בעבירות על הוראות החוק המוצע.
סעיף 15
מוצע לקבוע כי הוראות החוק המוצע לא יחולו על עובדים שמחובתם להתייצב לעבודתם ולבצעה גם בשעת חירום.
סעיף 16
הוראות החוק המוצע נדרשות בדחיפות בשל ההכרזה על מצב מיוחד בעורף לפי חוק ההתגוננות האזרחית, המאלץ עובדים רבים להיעדר מעבודתם עקב הוראות כוחות הביטחון.
עם זאת מוצע לקבוע כי החוק יעמוד בתוקפו במשך שנים עשר חודשים. כן מוצע כי הממשלה באישור הכנסת תהיה רשאית להאריך את תוקפו של החוק לתקופה שלא תעלה בכל פעם על שנה אחת.
