תקנות ההסדרים במשק המדינה (הנחה מארנונה), התשנ"ג-1993, קובעות לכל נכה הזכאי לקצבה חודשית מלאה מהמוסד לביטוח לאומי, ודרגת כושר השתכרותו היא בשיעור 75 אחוזים ומעלה, הנחה מארנונה עד ל 80 אחוזים. מכח תקנות אלה זכאים גם נכי נפש להנחה בארנונה ומקבלים אותה בבתיהם.
אולם בעלי הנכסים ממאנים להשכיר נכסיהם ישירות לנכי נפש המופנים לדיור מוגן והדרך היחידה לשכור עבורם נכסים היא באמצעות הגוף המטפל בהם בהתאם לחוק. כתוצאה מכך, ישנן רשויות מקומיות השוללות מנכי הנפש את ההנחה בארנונה, בטענה שהם אינם מחזיקי הנכס, למרות שנכי הנפש הם הנושאים בכל הוצאותיהם, לרבות הוצאות הארנונה בנכסים הללו.
משמעות הדבר היא כי ברשויות מקומיות מסוימות, בניגוד למטרות החוק, נכי הנפש אינם מקבלים את ההנחה בארנונה דווקא במקום בו זאת משמשת אותם בלבד (ולא את כלל משפחתם), ובמקום בו היא החשובה ביותר לשם הצלחת השיקום.
על כן מוצע, כי נכי נפש המתגוררים בדיור בהתאם לתוספת לחוק שיקום נכי נפש בקהילה, התש"ס-2000, יהיו זכאים להנחה בארנונה גם אם אינם חתומים על חוזה השכירות.
