לפי סעיף 15 לחוק טיפול בחולי הנפש, התשנ"א-1991, רשאי בית המשפט לקבוע על סמך ראיות, כי הנאשם אינו מסוגל לעמוד לדין, ולהחליט להוציא לגביו צו אשפוז בבית חולים.
אך על שחרורו של החולה שאושפז בצו בית משפט, יכולה להחליט ועדה רפואית פסיכיאטרית, והחלטתה אינה זקוקה לאישור בית משפט.
לפי הנוסח כיום, על הוועדה הרפואית שהחליטה כי המאושפז כשיר לשחרור, מוטל ליידע את הפסיכיאטר המחוזי, היועץ המשפטי לממשלה, פרקליט המחוז ומשטרת ישראל, אך לא לקבל את אישורו של הבית משפט ואף לא ליידעו בדבר החלטתה. כך נוצר מצב שבית המשפט אשר היה אחראי על הוראת אשפוזו של הנאשם אינו אחראי על הוראת שחרורור.
הבעיה מחריפה כאשר מדובר בנאשם שנמצא כי היה אחראי למעשיו בעת ביצוע העבירה אך אינו כשיר לעמוד לדין בשל המחלה שבשלה אושפז בצו, לפי המצב החוקי כיום עד שהיועץ המשפטי לממשלה יורה לחזור ולהעמיד את הנאשם לדין, בהתאם לסמכותו בסעיף 21 לחוק, יימצא החולה משוחרר ממשמורת חוקית, ועלול להתחמק מאימת הדין.
בית המשפט העליון כבר הצביע על כך שסוגיית חולה הנפש ואחריותו בפלילים אינה מוצאת לה פתרון ראוי די הצורך, וכי האיזון בין אינטרס הציבור בהגנה על זכויותיו של חולה הנפש, ולבין אינטרס הציבור בהגנה על קרבנות פוטנציאלים טרם הושג בעניין אחר החליט בית המשפט לבטל את החלטת הוועדה הפסיכיאטרית לאפשר יציאה לחופשה של עבריין מין סדרתי, וקבע כי החלטת הועדה אינה סבירה.
הצעת החוק דנן נועדה להעמיד את החלטת הוועדה הפסיכיאטרית ליקורתו של בית המשפט כדי למנוע מצב שבו עבריינים מסוכנים, שבית המשפט הורה על אשפוזם מן הראוי הוא שלאחר שקבעה הוועדה הרפואית כי המאושפז כשיר לשחרור, יתנהל דיון משפטי בשאלה האם יש לחזור ולעצרו בשל עילות המעצר הרגילות הקבועות בחוק.
בדרך זו ייווצר איזון נכון בין זכויות הנאשם מחד לבין זכויות הציבור בכלל וזכויות נפגע העבירה בפרט לאחר שבית המשפט יבחן מחדש את סוגיית מסוכנותו של העצור.
