זכויות חברתיות של אדם אינן נופלות בחשיבותן מזכויותיו האזרחיות והמדיניות. עקרון כבוד האדם מחייב לא רק כי המדינה לא תתערב בחייו של האדם בדרך שיש בה פגיעה בכבודו, אלא גם כי המדינה תיצור תנאים אשר יאפשרו לאדם קיום בכבוד אנושי. מדינת ישראל הכירה בחובתה זו, הן בחקיקת חוקים אשר נועדו להבטיח לתושבי המדינה אמצעי קיום נאותים, והן על ידי כך שאשררה, בשנת 1991, את האמנה הבין-לאומית בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות (כתבי אמנה 1032, כרך 31, עמ' 205), במקביל לאשרור האמנה הבין-לאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות (כתבי אמנה 1040, כרך 31, עמ' 269).בעקבות חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד: חופש העיסוק נוצרה אסימטריה בהגנה על הזכויות במדינת ישראל.
מוצע בחוק יסוד זה להעניק הגנה חוקתית על הזכויות החברתיות.
מבנה חוק היסוד המוצע דומה למבנה חוקי היסוד שבהם מוגנות חלק מהזכויות האזרחויות והפוליטיות: החירות האישית, חופש הביטוי, זכות הקנין, חופש העיסוק, חופש התנועה וכיו"ב. ההגנה החוקתית מוקנית בדרך של קביעת הזכות, ולצדה קביעת פסקת הגבלה המצריכה תנאים מפורשים לפגיעה באותה זכות.
חשיבותו של חוק היסוד המוצע אינו רק בהצהרה על קיומן של הזכויות החברתיות, כי אם גם בכך שזכויות אלו, המתנגשות לעתים בזכויות אחרות אשר כבר זכו להכרה בחוקי יסוד, יקבלו את המעמד החוקתי הראוי להן. כך למשל הדאגה לצורכי הדיור והחינוך של תושבי המדינה מחייבת לא אחת פגיעה בזכות הקנין והחקיקה בנושא יחסי עבודה ואיכות הסביבה עלולה לפגוע בחופש העיסוק של מעסיקים ובעלי מפעלים. אין ספק כי גם בלא חוק היסוד המוצע, מדובר בתכליות ראויות היכולות להצדיק פגיעה בזכויות, אך כדי למנוע רושם כי בהתנגשות בין זכויות האדם מסוגים שונים, ניתנה הבכורה לזכויות אשר זכו להכרה חוקתית מפורשת, כגון זכות הקנין וחופש העיסוק, יש חשיבות, משפטית וחינוכית כאחת, לעגן את הזכויות בחוק יסוד.
חוק היסוד המוצע נוקט דרך המדגישה את המאחד בין זכויות האדם השונות, האזרחיות והחברתיות כאחת. עקרונות היסוד הם זהים, הן לגבי הזכויות האזרחיות והן לגבי הזכויות החברתיות: אלו גם אלו מושתתות על ההכרה בערך האדם ובקדושת חייו. המחויבות להגן על זכויות האדם ועל הזכויות החברתיות כולן ולקדמן נובעת מערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.
סעיף 3 לחוק היסוד המוצע קובע כי לכל תושב הזכות לסיפק צרכיו הבסיסיים לשם קיום בכבוד אנושי. הסעיף מונה את התחומים העיקריים שבהם לכל תושב הזכות לשם קיום חיים בכבוד: תחומי העבודה, השכר ותנאי העבודה, ההשכלה הלימוד והחינוך, הבריאות, הדיור והרווחה החברתית. חוק היסוד המוצע קובע כי מימוש או הסדרת הזכות תוסדר בידי רשויות השלטון או לפי חוק ובהתאם ליכולתה הכלכלית של המדינה, כפי שתיקבע בידי הממשלה.
נוסף על כך, קובעים סעיפים 4 ו- 5 המוצעים את הזכות להתאגדות ואת הזכות לשבות. זכויות אלו מורכבות משני ממדים, הממד הקיבוצי והממד האישי: הממד הקיבוצי כולל את הזכות להתארגן, הזכות לחופש משא ומתן קיבוצי ואת הזכות לחופש שביתה; ואילו הממד האישי מורכב מהחופש להצטרף או שלא להצטרף על פי בחירה.
בדומה להסדר הקבוע בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, נועד סעיף 8 המוצע לשמור על יציבות החוק גם בעת חירום כך שפגיעה בזכויות המוגנות על פיו, תתאפשר רק לתכלית ראוי ולתקופה ובמידה שלא יעלו על הנדרש.
כמו כן, מוצע בסעיף 9 לחוק היסוד המוצע לקבוע את נוקשות החוק כך שלא ניתן יהיה לשנותו אלא בחוק יסוד שהתקבל על ידי רוב חברי הכנסת.
עלות החוק לא ניתנת להערכה. מוצע כי אם תהא עלות, יבוא המימון מהקטנת סעיף הרזרבה הכללית בחוק התקציב.
