ניצולי שואה, אשר נקבעו להם אחוזי נכות על פי חוק נכי רדיפות הנאצים, התשי"ז-1957, זכאים לתגמולים. על פי החוק, קיימות שלוש קטגוריות של נכים– נכה רגיל, "נכה נזקק" ו"נכה נצרך", כאשר נכה נצרך או נזקק מקבלים תגמול מוגדל יחסית לנכה "רגיל", בניכוי הכנסה נוספת. על מנת למנוע מצב אבסורדי, שבו עקב ניכוי ההכנסות הנוספות, יקבל הנכה הנזקק או הנצרך (הזכאי לפי החוק לתגמול גדול יותר) תגמול הנמוך מהתגמול אותו מקבל נכה "רגיל", נקבעה בחוק העיקרי תקרת מינימום, לפיה לא יפחת התגמול שמקבל הנכה הנצרך או הנזקק מהתגמול אותו מקבל הנכה הרגיל.
על פי החוק, במקרה של פטירת נכה "רגיל" – זכאי בן זוגו של הנפטר לקבל את התגמול לו היה זכאי הנכה למשך שלוש שנים בלבד, וזאת מבלי לבדוק אם יש לו מקור הכנסה נוסף וללא כל ניכוי.
במקרה של פטירת נכה "נצרך" או "נזקק", יקבל בן זוגו של הנכה את התגמול לו היה זכאי הנכה, כל עוד לא נישא מחדש ובניכוי הכנסה נוספת מכל מקור אחר (לגבי אלמן של נכה אין תקרת מינימום לניכוי ההכנסה, בניגוד למצב הקיים בענין ניכוי הכנסה לנכה נצרך ונזקק, ויכול להיווצר מצב בו אלמן של נכה נזקק או נצרך, אשר זכאי לתגמול גדול מהתגמול לו זכאי אלמן של נכה רגיל, יקבל עם פטירת בן הזוג תגמול הנמוך מהתגמול המשתלם לאלמן של נכה רגיל).
בני זוג של ניצולי שואה מעבירים את חייהם ביחד עם הניצול, דבר המלווה בקשיים רבים, אם בהיבט החומרי-כלכלי ואם בהיבט הנפשי. למרות שלא חוו את מוראות השואה על בשרם, הרי שהחיים המשותפים, לאורך שנים, עם ניצול השואה חשפו אותם לזוועות השואה והותירו אותם מצולקים בנפשם. החוק הכיר בזכותם של בני הזוג להמשיך ולקבל תגמול גם אחרי שבן הזוג ניצול השואה נפטר, וזאת בהתאם לתנאים הקבועים בחוק.
על-מנת לתקן את העוול בו בני-זוג של נכה "רגיל" מקבלים תגמולים רק למשך 3 שנים מפטירת בן הזוג, מוצע לאפשר להם לקבל את אותו תגמול למשך כל ימי חייהם וזאת מהטעמים לעיל ומהטעם שעם מותו של ניצול השואה – נותר בן הזוג ללא פרנסה.
כמו כן מוצע לתקן את העוול, לפיו ניתן לנכות את הכנסות בן זוגו של הנכה הנצרך או הנזקק ללא הגבלה, ולקבוע בחוק תקרת מינימום שתעמוד על התגמול המגיע לאלמן של נכה "רגיל", וזאת בדומה להוראה דומה המוחלת על תגמולים לנכה, כאמור לעיל.
הצעת חוק של חברי הכנסת שרה מרום שלו, משה שרוני ואחרים
