הצעת חוק זו באה להחליף את חוק פיצויי פיטורים, שלמרות היותו חוק חברתי מתקדם המעניק למפוטר פיצוי בגובה שכר של חודש אחד על כל שנת עבודה, והכולל מרכיב חשוב של הבטחת חיסכון, שולל מעובד המתפטר מעבודתו, גם אם בהתראה ראויה, את זכותו לפיצויים.
מוסדות ציבור רבים משלמים לעובדיהם פיצויים בכל מקרה, "בכירים" במשק זוכים לקבל פיצויי פיטורים גבוהים מהסכום הקבוע בחוק, החוק אף מכיר במינוי אדם לתפקיד ראש מועצה מקומית כעילת התפטרות, שאינה פוטרת מתשלום דמיי פיצויים.
יחד עם זאת מי שאינו עובד מדינה, אינו "בכיר", אינו עומד להיבחר לראש עיר, ואינו מעוניין להתרשל בעבודתו כדי לאלץ את מעבידו לפטרו, יאבד חיסכון משמעותי מאוד כשינסה למצות את אפשרויותיו בשוק העבודה באמצעות עזיבת מקום העבודה ומעבר למקום עבודה אחר תוך שיפור תנאי שכרו ועבודתו.
הצעת חוק זו נועדה לתקן עיוות זה תוך חיוב המעסיקים להפקיד באופן שוטף את דמי הפיצויים בקופת חיסכון, שתעמוד לרשות העובד כאשר יסיים את התקשרותו עם המעביד, תהיה הסיבה לכך אשר תהיה, ובלבד שעבד אצל המעסיק שנה רציפה.
למרות האמור, בהצעת החוק מפורטות גם נסיבות מיוחדות המזכות בפיצויים במקרים בהם נאלץ עובד להתפטר לפני שעבד שנה.
הצעת חוק זו הינה פרי יוזמתו של פרופסור אריאל רובינשטיין, חתן פרס ישראל לכלכלה לשנת 2002.
