סגן אלוף יובל וגנר (45) יושב מדי יום במשרדו שבבסיס פלמחים וצופה במטוסים ובמסוקים הממריאים ונוחתים, יוצאים וחוזרים מאימונים ומפעילויות מבצעיות
לעתים הוא נזכר איך פעם היה מתיישב בתא הטייס ומטיס בשמיים את מסוק הקוברה שלו.
23 שנים חלפו מאז שווגנר סיים את קריירת הטיסה שלו.
תקלה טכנית גרמה למסוקו להתרסק לתוך פרדס, והשאירה אותו נכה לצמיתות. למרבה הצער וגנר מכיר מקרוב את בעיותיהם של הנכים בישראל הואיל והטרגדיה שחווה אינה הראשונה שנפלה על המשפחה. אביו של וגנר, דני, נפצע קשה אף הוא במהלך שירותו הצבאי במבצע קדש, ומאז מרותק לכיסא גלגלים.
תאונת המסוק אולי שברה את חוט השדרה של וגנר ונטלה ממנו את היכולת ללכת, אך לא את התושייה ויכולת העשייה. מאז הפציעה הקשה המשיך וגנר לשרת בחיל האוויר, ושם לו למטרה לדאוג לנכים בישראל. בשנת 1999 הוא הקים את עמותת "נגישות ישראל", ולאחרונה העניקה לו עמותת "ג'וינט ישראל", הפועלת למען השכבת החלשות המדינה, את פרס "זוסמן-ג'וינט" היוקרתי על תרומתו לפיתוח שירותים לנכים ושילובם בקהילה.
מנימוקי ועדת השיפוט: "יובל, אב לשלושה, הקים את עמותת נגישות ישראל ומשמש מאז כיו"ר בהתנדבות. יובל, יחד עם העמותה, איפשר למאות אלפי אנשים עם מוגבלויות להתנייד בשוויון, כבוד ועצמאות, והוביל לשינוי המציאות היומיומית למאות אלפי אנשים נכים במדינת ישראל ולמשפחותיהם".
החלום: טייס קרב
וגנר עצמו טוען כי עוד רבה הדרך וכי השינוי האמיתי יתרחש כאשר אנשים יבינו שאנשים מוגבלים אינם שונים, וגם להם מותר לחיות כמו כל האחרים. "בישראל יש היום מבצע אחד פלוס אחד" הוא אומר – "אדם יכול להפוך לנכה יום אחד, ואז הוא גם זוכה למעצר בית".
סא"ל יובל וגנר. חולל שינוי (צילום: זמן ראשון)
מאז שווגנר היה תלמיד בית ספר ברמת השרון, הוא חלם על היום בו יטיס מטוס בעצמו. כבר בזמן הלימודים יצא לו לבקר פעמים רבות בבסיסי חיל האוויר, וחיכה לרגע בו גם הוא יתגייס לצבא. היום, אחרי יותר מ-25 שנה, הוא נזכר איך התאכזב כשגילה שהחלום הגדול עשוי להתפספס. "הצלחתי לעבור את הגיבוש לקורס טייס והייתי הכי מאושר בעולם", משחזר וגנר.
"החלום שלי היה תמיד להיות טייס קרב, אבל בשלב מסוים בקורס החליטו להעביר אותי מסלול, והועברתי למסוקים. הייתי מאוד מאוכזב מעצמי ומהקריירה שלי. הייתי פגוע ועצוב, ולקח לי זמן להשתחרר מההרגשה הזאת. אני חושב שזה קרה כשהתחלתי להטיס את המסוקים בשמים, לחוות את החוויה במלואה, ולהתאהב בהם. הבנתי שבהטסת מסוקים יש את היכולת לטוס גבוה ונמוך, מהר ולאט, ביום ובלילה. ההזדמנות הזאת אפשרה לי להכיר את ישראל מזווית אחרת.
"שנות השירות הראשונות שלי היו עבורי תקופה מדהימה. עברתי לשרת בבסיס פלמחים, שם אני נמצא עד היום, והתחלתי לטוס על מסוק הקוברה, שאז היה חלק מהטייסת המתקדמת ביותר בצבא. היינו קבוצה של חבר'ה צעירים, טסנו המון, בילינו. זו הייתה התקופה הטובה של חיינו. הרגשנו שאנחנו מאתגרים את עצמנו בכל יום מחדש, ומתחברים אחד אל השני".
נכה לצמיתות
כשווגנר ריחף לו בשמיים, הוא האמין כי זה הדבר שיעסוק בו שנים רבות. הוא מעולם לא תיאר לעצמו שאסון גדול ייפול עליו ביום שמשי אחד, אסון שישנה את מסלול חייו. "ב-8 במרץ 1987 יצאתי לטיסת אימונים בשמי ישראל", הוא משחזר את אותם רגעים מצמררים.
"באותו היום הייתי אמור להיבחן לתפקיד חדש של מפקד מסוק. כאשר הגעתי בבוקר לטיסה, גיליתי שציוותו אותי עם סא"ל ציון בר אור, שהיה באותה תקופה מפקד הטייסת שלי. כמובן שלמבחן מתלווה לחץ רב והתרגשות רבה, במיוחד כאשר מפקד הטייסת בכבודו ובעצמו נמצא איתך במסוק".
איך התנהלה הטיסה?
"התחלנו את הטיסה מבסיס פלמחים לכיוון בקעת הירדן. טסנו צפונה לכינרת והמטרה הייתה לעלות לרמת הגולן. באותו בוקר מזג האוויר היה פשוט מדהים. השמיים היו כחולים לגמרי והשמש חיממה. הרגשנו שאנחנו מתחילים יום חשוב מאוד וטוב עבורנו, והטיסה התנהלה באופן שיגרתי לחלוטין. שוחחנו בינינו בתוך התא ולאט-לאט גם הלחץ השתחרר.
מסוק קוברה. מנח לכיוון הקרקע במהירות של 120 קשר
"בשלב מסוים אני אפילו זוכר שלהקת חסידות חלפה על פנינו, וזה היה מדהים. המסוק טס מעל בית שאן, ופתאום, בלי שום התראה מוקדמת, הרגשנו שהוא מתחיל לרעוד בצורה לא נורמלית, ומתנועע מצד לצד כשהוא צונח לכיוון הקרקע במהירות של 120 קשר. בגובה של 400 רגל המסוק הפך לכלי שאנחנו פשוט לא מצליחים לשלוט בו, וברור לנו שאנחנו עומדים להתרסק לאדמה בכל רגע".
אתה זוכר את הרגעים בהם המסוק צנח לאדמה ואתם בתוכו, מאבדים גובה במהירות?
"אני זוכר שהכל לקח שניות בודדות עד שנחבטנו בתוך הפרדסים, שם המסוק התרסק. השניות הבודדות הללו, שבהן אפילו לא הצלחתי לחשוב, הן אלו ששינו את חיי לעד. מבחינתי החיים שלי הם עד ה-8 במרץ, ולאחריו. אחרי ההתרסקות הייתי במשך חודשים בבית חולים על מנת להשתקם, כאשר המשפחה והחברים הקרובים שלי נמצאים לידי. הגורל שלי היה להישאר נכה לצמיתות, והגורל של סא"ל ציון בר אור היה חמור שבעתיים משלי. הוא נהרג ברגע שהמסוק התרסק, והשאיר אחריו אישה וילדים".
אתה זוכר את הרגעים הראשונים לאחר ההתרסקות?
"אני זוכר שהתנהל חילוץ. היו מספר תושבים שראו את המסוק מסתחרר בשמיים ונופל אל הקרקע, והם אלו אשר הזעיקו את צוות החילוץ. ציון ואני היינו לכודים בתוך המסוק, והיה קשה למצוא אותנו. ראשון גילו את ציון, וכבר כשחילצו אותו הבינו שהוא אינו בין החיים. כשמצאו אותי, אמרתי שאני לא רואה, לא יכול לנשום ואני לא מצליח להרגיש כלום בגוף. למזלי הרב, הראייה חזרה אליי תוך זמן קצר, לאחר שניקו אותי מכל הלכלוך שנותר מהנפילה לתוך הפרדסים. לרוע מזלי, שברתי את חוט השדרה".
מה היו המחשבות הראשונות שלך, כאשר הבנת שלא תוכל ללכת יותר?
"אני חושב שבהתחלה אתה ממש לא חושב במונחים של עתיד, אלא רק מנסה להשתקם ולהרגיש טוב יותר. כשהייתי בטיפול נמרץ, החל תהליך ארוך של שיקום, ולאט לאט התחילה לחלחל אליי המשמעות של החיים החדשים שלי, והצורך שלי להבין מה הולך לקרות איתם. הבנתי שאני לא אוכל לחזור לחיים הישנים, שהם הטסת מסוקים והתקדמות בסולם הדרגות.
"הבנתי גם שהחיים החדשים שלי לא משפיעים רק עליי, אלא גם על המשפחה שמלווה אותי והחברים הקרובים. שמונה חודשים הייתי מאושפז ועברתי שיקום, כאשר אני לומד הכל מההתחלה, ומנסה להחזיר לעצמי לאט לאט חלומות ותקוות. למדתי להתיישב בכיסא גלגלים ולהסיע אותו, והכל כשאני עטוף בתמיכה של כולם".
כאשר חייל חווה תאונה בסדר גודל שכזה, צה"ל ממהר לשחררו משירות לצורך החלמה ושיקום אישי. רבים מאותם חיילים משוחררים נאלצים להתחיל חיים חדשים, רחוקים מכל מה שהיו ועשו בעבר.
"במקרה שלי, ואני עדיין מודה כל יום על המזל שיש לי", מחייך וגנר, "חיל האוויר החליט שהוא לא מוותר עליי כל כך מהר. כאשר הסתיימה תקופת השיקום בבית החולים, הגיעו אליי נציגים מהבסיס ואמרו לי שהם רוצים לחפש לי תפקיד אחר בחיל.
"אני זוכר שהם אמרו שלא הגיוני מבחינתם שאדם שהיה מספיק מוכשר לשמש כטייס, לא יוכל לעשות דברים חשובים רק בגלל שאינו יכול ללכת. באותו הזמן לא ממש ידעתי מה צופן לי העתיד, ובחיל האוויר הציעו לי להיכנס לתוך תחום המחשבים בפלמחים ולראות מה יקרה משם. לאט לאט התחלתי ללמוד את החומר החדש ולקדם את הקריירה".
מתי התחלת לקדם גם את תחום הנגישות והתמיכה בנכים בישראל?
"אני חושב שרק אחרי שהתחתנתי ונולדו לי הילדים. כשנולדו הילדים, התחלתי יותר ויותר להתעצבן על כך שאין מקומות נגישים לנכים בישראל".
מדוע רק כשנולדו הילדים?
"תמיד המצב הפריע לי, אבל כשנולדו הילדים הבנתי שאני לא ממש יכול לזוז ולעשות איתם דברים. רצינו ללכת למקומות, לקאנטרי קלאב, לבית קפה, לנופש במלון, ופשוט לא היה אפשר. כשאתה לבד, אתה מתמודד איכשהו, אתה בוחר ללכת למקומות אחרים, או שפשוט עוזרים לך לעלות עם הכיסא. כשאתה עם משפחה התחושה היא שונה. מהר מאוד הבנתי שבמדינה שלנו זאת המציאות.
"יש פה מבצע אחד פלוס אחד – אתה גם הופך לנכה וגם נכנס למעצר בית. אף אחד לא רוצה שיהיה סביבו אנשים עם מוגבלות. מצד אחד הגורל כבר הורע ואתה עם מוגבלות מסוימת, ומצד השני המצב הופך גרוע יותר כשאף אחד לא בוחר להקל עליך, ואתה פשוט נשאר בבית".
אז איך בחרת לפעול?
"החלטתי לכתוב לנשיא המדינה באותה תקופה, עזר ויצמן, במטרה להעלות את הנושא לדיון. כבר באותו שבוע ויצמן התקשר אליי ישירות ורצה לשוחח איתי. הוא התחיל לשאול אותי על התאונה, על המצב שלי היום, ומה אני עושה בצבא. הוא פקד עליי להקים עמותה עבור נגישות הנכים בישראל, ואמר לי שבית הנשיא יתמוך בי בכל התהליך. כך למעשה הוקמה עמותת "נגישות ישראל", שמבחינתי היא אחד הפרויקטים הגדולים והחשובים במדינה. החלטתי לפנות לחיל האוויר, שזהו למעשה הבית השני שלי, ולבקש שהעמותה תפעל גם בתוך הבסיסים והמתקנים הצבאיים.
"היה חשוב לי שחיל האוויר יהיה הראשון המונגש עבור הנכים. לאחר שבחיל אישרו את בקשתי, ראש אכ"א יצר איתי קשר והתחלנו לפעול למען הנגשת הבסיסים בכל החילות בארץ. מבחינת הצבא, אני חושב שההצלחה הגדולה שלנו היא שכיום, כל מתקן חדש שבונים מונגש כבר מהרגע הראשון. הצבא החל לגייס צעירים וצעירות עם מוגבלויות שונות, מוצא להם תפקידים מתאימים ומאפשר להם לנהל חיים תקינים".
מהי לדעתך החשיבות הגדולה של העמותה?
"אני חושב שהעמותה פועלת בהרבה מישורים למען הנכים בארץ, אבל אחד החשובים הוא המישור של המודעוּת. החלטנו להיכנס בכל הכוח לתקשורת, ולהביא את האדם עם המוגבלות למרכז הדיונים. עד שהוקמה העמותה, כמעט ולא דיברו על אנשים עם מוגבלויות, ובטח שלא על הבעיות שיש להם להתקיים בארץ.
"אני חושב שיצרנו מהפכה, כאשר היום עיתונאים הבינו את החשיבות שבדבר ומצד אחד מסקרים את הפעילויות שלנו, ומצד שני דואגים לשים דגש על בעיות וצרכים של אנשים עם מוגבלויות. בתחום הנגישות מאוד התקדמנו. אני חושב שיש שיפור ניכר, אבל עדיין, הרבה עיריות צריכות להתעורר ולהתחיל להנגיש מקומות ציבוריים עבור אנשים עם מוגבלות, והדרך עוד ארוכה".
מהי לדעתך הבעיה הגדולה ביותר ממנה סובלים בעלי מוגבלויות בישראל?
"אני חושב שהבעיה הכי גדולה כיום שיש לאנשים עם מוגבלות היא הדעה הקדומה, שלצערי עדיין לא השתנתה. ישנן המון סטיגמות על אנשים עם מוגבלות, ורק לאחרונה הגיע אלינו סקר שגילה כי רבים מהאזרחים משווים אנשים עם מוגבלויות לפדופילים. זה מאוד עצוב מבחינתי, והעמותה שמה דגש על שינוי המצב. אני מאמין שנמשיך לעבוד קשה ונשיג תוצאות חיוביות בעתיד".
