25/09/2010
כמו רוב המיזמים המוצלחים, גם הטיול שלנו לאיטליה החל כהערה אגבית שנזרקה לחלל האוויר מפי הצאצאים חסרי המנוח.
"אנחנו יוצאים לטרק בהרי הדולומיטים. מה דעתכם שתצטרפו אלינו לאחר מכן?".
כמה שניות חשיבה, כמה חריקות בסגנון "מה יהיה על עומס העבודה?" – ומהר למדי מצאנו עצמנו בהכנות לנסיעה לצפון איטליה.
סוכם שה"זאטוטים" יתורו ברגל את ההרים, אנחנו ננחת במילאנו כמה ימים לפני תום מסעם ואז נעבור יחד לאגם גארדה.
הנחיתה וההתנהלות בשדה התעופה מלפנזה ליד מילאנו היתה מהירה, יעילה ומסבירת פנים ביותר; חיש קל מצאנו עצמנו בדלפק חברת השכרת הרכב ומשם על הכביש המהיר למילנו ברכבנו השכור מאובזר במנגנון היד הנייד.
לצערנו לא ניתן להשכיר רכב אוטומטי עם מנגנון-יד שמתאים ל- 4 נוסעים ושני כיסאות גלגלים. הפתרון היחיד לנהיגה עצמאית היה באמצעות חברת LYNX האנגלית, שמספקת מנגנון-יד נייד ואישור של חברת ההשכרה להתקנתו ע"י השוכר. גם בתנאים האלה נאלצנו לשכור רכב יקר יותר מהנחוץ, האיטלקים לא אוהבים מכוניות אוטומטיות…
הפסקת קפה ראשונה (אוי, איזה טעם!) באיטליה ולקראת ערב הגענו למלון מקייאוולי ברשת NH. החדר מותאם ונוח ואפשרו לנו שימוש בחנייה השמורה הצמודה למלון (במילאנו אין זה דבר של מה בכך).
יום המחרת הוקדש לאזור לאגו קומו – אגם קסום, צר וארוך דמוי האות V עם שכיות חמדה לכל אורך גדותיו ובמיוחד הערים היפות קומו ובלאגיו. חשוב לציין – הנהיגה בכבישים הצרים והתלולים איננה פשוטה באזור זה, אם כי יש לציין את אדיבות הנהגים המקומיים מסבירי הפנים.
את יום א' הקדשנו למילאנו – גם בגלל הרציונל של יום שבתון העסקים והסיכוי למצוא מקומות חנייה. חשוב לציין: העיר הזו בפרט ואיטליה בכלל מרושתות היטב בחניות נכים ולרוב הן פנויות (מה שמעיד כי יש אכיפה/הסברה/חינוך לנושא). חשוב לציין כי גם למדרחוב ניתן להיכנס עם רכב נושא תג נכה והשילוט המורה על כך מאיר עיניים.
שעה ארוכה וקסומה שוטטנו במוזיאון "פנקוטקה" ברובע ברארה, אשר מכיל את אחד האוספים המרהיבים של יצירות מתקופת הרנסנס. נגישות המוזיאון – לוקה בחסר. נתנו לחוויות לשקוע על כוס קפה בפינה יפה ברובע, כאשר התבשרנו על הגעתם הקרובה של ילדנו מאזור ההרים. התמקמנו לקבל את פניהם לאחר 10 ימי געגוע עם שקית שוקולד "באצ'י" בתחנת הרכבת הנגישה (שירותי נכים נעולים ונקיים ביותר ובעיית חנייה קשה ביותר!) והמשכנו לערב בפיאצה של הדואומו היפה והמוארת ובעיר העתיקה של מילאנו.
לאגו מאג'ורה קידם את פנינו ביום למחרת: מתחנת המודיעין בעיר סטרסה עלינו על ספינה שהקיפה את האיים היפים באגם. העדפנו לעלות מסיבות נגישות (יחסית) לאי סופריורה ולוותר על איזולה-בלה: דרך סמטאות צרות הצופות לים הגענו לכנסיה במרכז האי, המוקדשת לקדושה פטרונית יבולי הריזוטו.
מידע חשוב: בבית הקפה לידה השירותים הנגישים (יחסית) היחידים באי. ככלל, זה נושא לא פשוט בצפון איטליה ורחוק מלהשביע רצון; בגנים ציבוריים המצב טוב יותר אך בשטחים תיירותיים פתוחים – או שאין שירותים כלל או שהם בלתי ניתנים לשימוש (בין השאר עקב עיצוב "מיוחד" של האסלה ומאחזי היד)…
לאחר ארוחת צהרים על גדת האגם מול האיים, המשכנו לגנים הבוטניים של ורבניה: אוסף מרשים של צמחים מכל העולם על שטח גדול ותלול ביותר, רובו ללא מדרגות – אך לבטח אין סיכוי לצלוח אותו ללא סיוע (או כיסא ממונע). במקום יש חנייה מסודרת, שירותי נכים והכוונה אדיבה וסבלנית לכל פינה שניתן להגיע אליה בגן.
לאור דמדומי השקיעה הגענו ללאגו דיאורטה, אגם קטן (הלוואי עלינו כמה "קטנים" כאילו) ובמקרה הזדמנו ליריד רחוב בעיירה אומגנה עם דוכנים מלאי שכיות חמדה ואוכל טעים משמח לב. ללא כמה מילים על האוכל בצפון איטליה אי אפשר: הכול כבר נאמר על האוכל האיטלקי – אך נוסיף גם אנו מילותינו. טעים, משביע, לא יקר, בשפע ומלווה בשרות אדיב וחמים (כן, גם ואולי במיוחד לישראלים). הגענו גם לכמה מסעדות יקרות, די בטעות – אך לא נקדים את המאוחר.
במחצית השנייה של הטיול העתקנו את בסיסנו לעיירה דזנסאנו על גדת אגם גארדה; התאכסנו בימים הבאים במלון "אדמיראל ארמה" – נוח ונגיש עם מעלית וחנייה שנשמרה עבורנו כל יום במגרש במלון. לאחר התארגנות ראשונית יצאנו לנסיעה בנוף קסום דרך טרנטו ו-ולה דל סול להרי הדולומיטים.
הדרך התלולה והמתפתלת הביאה אותנו לאתר סקי פסאו דל-טונל ול"אפפל שטרודל" הטעים ביותר שאכלנו מעולם, פרי ההשפעה האוסטרית החזקה באזור זה – שהפן הפחות נעים שלה היה דוכני "מזכרות" מהתקופה הנאצית בראש חוצות. סיימנו יום רווי נופי-קדומים מרהיבי כל עין בעיר האוניברסיטאית טרנטו; חלון מסעדה מזמינה ונגישה הביא אותנו "במקרה" לארוחת גורמה הזויה, עם פרחים חיים כחלק מהמזון בצלחת וחור גדול בכיס…
לאחר נסיעה כל כך ארוכה ומאתגרת, התרכזנו ביום למחרת קל"ב והקדשנו את היום לסירמיונה הסמוכה לדזנסאנו; עיר מקסימה כאשר חלקה העתיק נמצא על לשון יבשה צרה הנכנסת עמוק לאגם גארדה. היופי שבשילוב המבצר עם הברבורים בתעלה המקיפה אותו, הסמטאות הצרות והכנסייה העתיקה – עוצר נשימה.
פחות קל ומובן מאליו – נושא שירותי הנכים; הפתרון היחיד שניתן היה למצוא בכל המתחם העתיק – במלון "סירמיונה". חוויה מיוחדת הזדמנה לנו ביציאתנו מהעיר העתיקה; בעל מסעדת "אריקה" קרא לנו והזמין אותנו, בהבטחה כי התפריטים בעברית; התברר כי הוא השקיע ותרגם באמצעות המתרגם של "גוגל" – בתוצאה משעשעת ואבסורדית לחלוטין: "קרפאצ'יו" הפך ל"פרוסות" ו"ספינאצ'יו" ל"תרדת"…. המקום, אגב, נגיש והמזון טעים להפליא.
משיחות עם הבעלים התברר כי בשנים האחרונות החוק מחייב אותם להנגיש את המסעדות ברמת שירותי נכים וכניסה, אך גם שם האכיפה חלקית מאד. את הקפת המחצית הדרומית של האגם השלמנו בעיר קסומה בשם ברדולינו, בסיור בעיר העתיקה, בגלריות ובמבצר נטוי דמוי פיזה. הערב הסתיים במראה מרהיב של ברדולינו מוארת באור השקיעה ובבירה לילית רגועה במלון שלנו בחברת המלצר החמוד שאפשר לנו שימוש בבר ארוחת הבוקר…
למחרת השכמנו לנסיעה ארוכה יחסית כשפנינו מועדות לעיר התעלות, ונציה. פעמיים העיר חמקה ממני בנסיעותיי בעבר – ושמחתי להזדמנות חוזרת להכירה. כבר בכניסה לאזור התיירותי יש להשאיר את הרכב בחניון נגיש ומשם ל"פיפל מובר" – העברת נוסעים ברכבת מודרנית לתחילת אזור התעלות. מכאן והילך – הכול מתנהל בשייט, נגיש למדי, כולל לרציף השט, העלייה לספינות-אוטובוס ופטור מעלות הכרטיס, עד שלב הגשרים; בוונציה אין שום סיכוי להתנהלות עם כ"ג ללא סיוע צמוד כי כל גשר כולל לפחות 7 מדרגות לכל כיוון.
בעזרת צאצאינו וסיוע מזדמן (כל הזמן ובחיוך לבבי!) חרשנו את העיר – כיכר סן-מרקו, הארמונות, מוזיאון ויוולדי עם תצוגת כלי הנגינה העתיקים, מוזיאוני הזכוכית הוונציאנית שהטריפה את דעתי מיופייה, וגונדוליירים בכל פינה ובכל תעלה נידחת. התחושה – דמיונית: רחוב עתיק אירופאי טיפוסי ובמקום כביש – תעלה! לכל מטרה – סירה או ספינה כולל בינוי, פינוי אשפה ותחזוקה שוטפת. יום עמוס בעיר מיוחדת במינה הסתיים בארוחה טעימה ברובע העתיק של פאדובה.
כדי לאגור מעט כוחות לאחר הנהיגה הארוכה, הקדשנו את היום הבא להקפת החלק הצפוני של אגם גארדה. האזור ההררי שונה לגמרי מחלקו הדרומי של האגם; התחלנו את היום בבית-קפה מקסים בראש מצוק צופה לאגם, ומשם המשכנו למערה ובה מפל "גרוטה קסקטה ורונה". המקום – עוצר נשימה ביופיו, בלתי נגיש לחלוטין וחייב סיוע רב בגלל המדרגות הרבות. הגענו לשם "בזכות" מידע מטעה שנמסר בטלפון לפקידת הקבלה במלון שהיינו בו.
המסלול אפשרי לבעלי לקויות חושיות ולמתקשים בהליכה – יש תחנת ביניים עם פחות מדרגות הממחישה אף היא את המיצג המרהיב. השלמנו את ההקפה בסיור ברובע העתיק של עיירה ריבה דל גארדה ובסיור דמדומים ושקיעה נהדר שהחל בכניסה מקרית לעיר קסומה בשם לייצה וננעל בארוחת ערב טעימה ביותר במידרחוב העתיק ובקניות בעלות סבירה.
חרוצים ומלאי עזוז השכמנו למחרת והדרמנו בכבישי האגרה המשובחים לכיוון אזור טוסקנה; כל מילת שבח תהא מיותרת על האזור המרהיב עם הגבעות המעוגלות, כרמי היין והערים העתיקות. בהיותנו קצרים בזמן, התרכזנו בפיזה ובסן-ג'ימיניאנו.
מלבד המגדל הנטוי המפורסם (שתמיד מצמרר) בפיזה סיירנו בקתדראלות סביב המגדל (שהונגשו להפליא) ולמדנו על ההיסטוריה המיוחדת שלהן מימי מסעות הצלבנים ומלאכת חידוש הפרסקות (ציורי הקיר) שנהרסו בהפצצות מלחמת העולם השנייה. על נגישות במגדל המפורסם אין מה לדבר (ובאופן כללי קשה להשיג כרטיסי כניסה). המשכנו לסן-ג'ימיניאנו, עיר משומרת להפליא מימי הביניים ומשופעת מאוד. התמזל מזלנו והגענו ליום חג – היישר לטעימות יין ומזון ולמצעד נוסח ימי הביניים עם התלבושות המסורתיות. את דרך הקיאנטי כבר חלפנו בדמדומי שקיעה מרהיבה על גבעות טוסקנה.
היום האחרון נוצל היטב עד הטיסה; בילינו מחצית היום ב-ורונה בסיור רגלי סביב פיאצה ארבה במרכז העיר העתיקה, ביריד אמנות ורסטורציה ובביקור מרגש בחנות יין שהתברר כי נבנתה על שרידי קתדראלה קטנה ויפה להפליא. כדי להותיר טעם של עוד לפני הפרידה מארץ מלהיבה, עצרנו לקפה אחרון בכיכר המרכזית היפה ב-ברגמו, כתחנה אחרונה לפני שרה התעופה מלפנזה, ופונקנו על ידי מלצר חביב שהעמיס את השולחן במטעמים מעומק הלב למרות שהמטבח סגור בשעה הזאת.
כמה מילות סיכום: איטליה מסבירת פנים לתייר הישראלי, מרהיבה ביופייה ותושביה מלאי רצון טוב לסייע לבעלי מוגבלויות. למטייל העצמאי – הנגישות בה איננה מניחה את הדעת, גם אם קיימת כבר חקיקה בנושא.
