20/11/2011
הסכם ברית ערים תאומות קיים בין עיר מגוריי קריית ביאליק לבין שטיגליץ-צלנדורף בגרמניה מזה שנים רבות. הקשר החם כלל חילופים הדדיים של משלחות ממגזרים שונים במשך השנים. בחירתם של ראשי ערים חדשים בשתי הערים חידשה את המסורת בדמות הזמנה למספר חברי מועצה מקריית ביאליק לבקר בשטיגליץ-צלנדורף ולחנוך יחד עם ראש העיר שדרות כיכר לכבוד העיר הדרומית.
סידורים אחרונים, בחירת מתנות למארחים – ויום הנסיעה הגיע. יצאנו במשלחת שכללה את ראש העיר קריית ביאליק אלי דוקורסקי, ארבעה חברי מועצה – יוסי דואק, רוני פפיסמדוב, הדס כהן ואנוכי וכן אביבה הדס’ מלווה ממייסדות הקשר בין שתי הערים. הגענו לנתב"ג ברכב ההסעות הנגיש של העירייה וכבר בשעות הבוקר המוקדמות נחתנו בברלין למזג אוויר קריר ונעים.
פטרה, המארחת והמלווה שלנו בימי הביקור מטעם עיריית שטיגליץ-צלנדורף, קדמה את פנינו בחיוך רחב ובחום אנושי, שהתברר במהרה כי הוא חלק בלתי נפרד מאישה יקרה זו. בהמשך – קבלת פנים והיכרות ראשונה עם ראש העיר המארחת מר קופף וצוותו בבניין העירייה.
חשוב לציין כי בניין ישן זה הונגש באופן מעורר התפעלות: מעלונים, מעליות, דלתות נפתחות באופן אוטומטי ושירותי-נכים. ראש העיר גם ליווה אותנו לארוחה ראשונה מבין רבות בשבוע הביקור.
נגישות המסעדות בהן היינו, הן במבנים חדשים והן במבנים עתיקים, ראויה לציון: רמפה ניידת כשיש מדרגה נשלפת במיידי, שירותי-נכים כמעט בכל מסעדה – או שהם בהקמה או במתחם בו היא ממוקמת, ונגישות השירות – לעילא ולעילא!
לאחר הארוחה הסיע אותנו למלון הר שמידט, נהג הרכב הנגיש שהוצמד אלינו במהלך הביקור – איש עדין ואדיב שפינק אותנו במשך כל השבוע והפך לידיד יקר. מלון "סמינריס קמפוסהוטל", ששוכנו בו המשלחות מקריית ביאליק ומשדרות, נמצא בלב האוניברסיטה החופשית בצמוד למרכז הקונגרסים, מדיף ניחוח מקום חדש שרק חולץ מניירות העטיפה המרשרשים… ונגיש במידה שניתן רק לחלום עליה.
המעליות, החללים המשותפים, השירותים והחדר עצמו – פשוט מושלמים. למרות העייפות מחוסר מצטבר של שעות שינה, יצאנו לאחר רענון קצרצר לסיור מודרך בגן הבוטני המרהיב של העיר, מהמגוונים והמרהיבים באירופה, על שלל הצמחים מאזורי אקלים שונים בתבל. שוב – מקום שמאפשר התנהלות עצמאית וחופשית בכ"ג. ארוחת ערב רשמית סיימה את היום העמוס לעייפה ובשארית כוחותינו נגררנו למלון.
יום המחרת קידם קבוצה רעננה לאחר שנת לילה עמוקה בבוקר קריר ומסביר פנים. לאחר ארוחת הבוקר במלון החל היום בביקור בביה"ס ע"ש ג'ון פ. קנדי בשטיגליץ-צלנדורף. ביה"ס זה, המשלב לימודים בשפות הגרמנית והאנגלית, מהווה את ספינת הדגל של העיר בכל מובן – הן רמת הלימודים, הן רעיונות השילוב החברתי שבין הדתות והן הנגישות המושלמת שבאה לידי ביטוי במעליות, בשירותים ובשיפועים נוחים בכל רחבי הקמפוס שהותקנו לפני 20 שנה בשיפוץ גדול שעבר ביה"ס. יחד עם זאת, חשוב לציין כי אין הנגשת שמע בכיתות בתי הספר ה"רגילים" בשטיגליץ-צלנדורף. מהביקור המרשים התגבש הרעיון לחדש את חילופי משלחות התלמידים בין ביה"ס ג'ון פ. קנדי לבין תיכון אורט ביאליק. משם המשכנו למרכז היהודי העומד בפני הליך שיפוץ יסודי והרחבה, לארוחת צהרים יהודית כשרה ולקבלת שבת בבית הכנסת. בכל שלב נלוו אלינו חברי מועצה מהעיר המארחת – עובדה שאפשרה לנצל כל רגע ורגע לעבודה, לסיכומים ולתכנונים עתידיים של העמקת הקשר מהיבטים שונים.
ביום שבת בבוקר התאפשר לנו לסייר בחופזה ברחובות העיר ובשווקיה, הפתוחים רק בסופי שבוע. ככלל, היה לנו מעט מאוד זמן פנוי בשבוע זה… הספקנו לשוטט מעט ברח' שלוס המרכזי בעיר, להתרשם מקיר הזיכרון המצמרר דמוי-המראה עם שמות הניספים היהודים של העיר במלחה"ע השנייה ולהתרגש מסמל קריית ביאליק בין סמלי הערים התאומות בכיכר. זמן קצר חלף עד שנאספנו ע"י הר שמידט החביב לקונצרט עוגב וחליל בכנסייה קטנה ועתיקה (שהונגשה למרות גילה המופלג), הצופה לעמק מרהיב וממוקמת בלב יער ירוק באזור שטיגליץ. לאחר הקונצרט ונאום ברכה מלווה בקריאת פרק תנ"ך שנשא לכבודנו הכומר, סעדנו במסעדה הצמודה לכנסייה בבית עץ המזכיר את סיפורי האחים גרים לאורם העמום של הדמדומים המתפשט בין עצי היער…
יום א', יום השבתון בשטיגליץ-צלנדורף כבכל אירופה, התאפיין בסיורים עם גוון יהודי-היסטורי מטלטל. ראש העיר נלווה אלינו לסיור מודרך במוזיאון היהודי, מהמרשימים שחווינו, השוכן במבנה חדש וייחודי. במיוחד העתיק את נשמתנו המיצג המדהים של האמן מנשה קדישמן; אלפי קלסתרי מתכת פעורי פה בזעקה אילמת בגדלים שונים המגובבים אלו על אלו, שיוצרים תחת מדרך רגלי המבקרים רעש מתכתי מצמרר הדומה לקול גלגלי רכבת. קשה היה לחוות את השהייה בחלל החשוך התת-קרקעי שיצר אדריכל המוזיאון עם סדק אור צר בחלקו העליון, כמשל למקומות המחבוא שבהם התחבאו היהודים בשואה. גם גליל הבד, מ"פס היצור" של הטלאי הצהוב, שמוצג במוזיאון – כיווץ את הלב. מושפעים ביותר מהמוצגים, נסענו ל"בית ליברמן", מקום משכנו של הצייר האימפרסיוניסטי הדגול. בשנת 1909 השלים הצייר מקס ליברמן את בית הקיץ שלו על שפת אגם ואנזה. השהייה בבית, אותו כינה האמן "מצודת האגם שלי", הסבה לו מרגוע מהמולת העיר, וזימנה לו נושאי ציור למכביר, בעיקר לעבודותיו האחרונות. הגן, שאותו אהב מכל, משתרע על פני שטח של שבעה דונם, והוא נטוע עצים, שיחים וערוגות פרחים, אותם טיפח האמן ואף הרבה לצייר. מקס ליברמן, אשר שימש עד לעליית הנאצים לשלטון כנשיא האקדמיה לאמנויות, התפטר בתפקידו בשנה זו ונפטר ב-1934, שבור לב.
רעייתו הוכרחה להעביר את הבית לידי הנאצים אש עשו בו שימושים שונים. בשנת 1995 הוקמה אגודת מקס ליברמן, אשר באחריותה נמצא המבנה. במימון הפרלמנט הברלינאי הוכשר המקום, חזר לצורתו הקודמת, המוזכרת לא פעם בציוריו של אמן, ובאביב 2006 נחנך כמוזיאון ליצירותיו של האמן. המקום המרהיב, שעבר הנגשה בכל מפלסיו (למעט הקומה העליונה, אליו ניתן להגיע בכיסא נישא) שימש מרגוע לנפשנו הסוערת – עד לסיור שנערך לאחר מכן בווילה ואנזה הסמוכה ל"בית ליברמן". ביקור במקום השוכן לשפת אגם בלב שכונה פסטורלית בברלין, מעמת את המבקרים עם הפער שבין האזור היפה לרוע האנושי שהתגלה בו; באתר זה, בקור רוח מקפיא החליטו המשתתפים בוועידה על הדרכים בהן ירצחו כל יהודי אירופה, שעד אז הוצאו להורג באופן ספורדי ובמספרים שלא סיפקו את הפיהרר ואנשיו. הבית, שהשתמר בשלמותו, קיבל את השם הרשמי "בית ועידת ואנזה" והפך לאתר ביקור ולאחד המקומות המרכזיים בהם מתעמתים הגרמנים עם שורשיהם. יגעים ודומעים חזרנו למלון.
יום ב', העיר חזרה לענייני עבודה – ואיתה המשלחת שלנו. נפגשתי עם גב' ביאטריקס בזה, המקבילה לי בתפקידה בעיריית שטיגליץ-צלנדורף. גב' בזה פועלת כממונת נגישות עירונית במשולב עם קבוצת יועצי נגישות ונציגי עמותות וכפופה הן לראש העיר (שנתן לביקור את חסותו ונוכחותו) והן לממונה הנגישות של ברלין-רבתי. סיכום הישיבה המעניינת – מצורף בסוף רשימה זו. בנוסף, התקיים סיור בספרייה העירונית המשוכללת והממוחשבת (והנגישה) ולאחריו התקיים הטקס המרגש שבמהלכו נקראה ככר בלב שטיגליץ-צלנדורף על שם העיר שדרות, לאות הוקרה על עמידתה במשך שנים בירי קסאמים מרצועת עזה. הטקס המרגש נערך בחסות עיריית שטיגליץ-צלנדורף ושגרירות ישראל, וחווינו רגע מיוחד לשיר את "ירושלים של זהב" בלב עיר תאומה גרמנית מול שלט הוקרה לעיר ישראלית, מלווה בדברי ידידות וחום כנים.
ביום ג' התכנסו שלוש המשלחות באולם הישיבות הגדול והמרשים בעיריית שטיגליץ-צלנדורף, על רקע דגלי האורחים והמארחים, לישיבת עבודה משותפת, במהלכה הועלו הנושאים העתידיים לשיתוף פעולה ולחילופי משלחות מהמגזרים השונים. בתום הישיבה חתמנו בספר האורחים והמשכנו את דרכנו לשגרירות ישראל בברלין. מתחם השגרירות תוכנן על ידי האדריכלית הישראלית אורית ווילנברג-גלעדי; הוא משלב בניין משרדים חדש עם וילה משופצת שנבנתה בסוף שנות ה-20 על ידי יהודי אמיד בשם הרמן שונדורף, שנמלט לצרפת בגלל רדיפות הנאצים, ונפטר ללא שארי בשר. המבנה החדש (והנגיש) בנוי משילוב מיוחד של אבן ירושלמית ומתכת ומדמה ספינה בזכות הגג, החלונות המוטים וגרמי המדרגות התלולים. בתום בדיקות ביטחוניות קפדניות ביותר, נפגשנו עם השגריר והנספחת לשיחה מחממת לב במהלכה הוענק ספר לראש העיר המארחת.
יום ד', יומו האחרון של הסיור, היה מטבע הדברים עמוס במיוחד. לאחר פגישה עם אחת מחברות המועצה כבר במהלך ארוחת הבוקר, יצאנו לסיור מודרך ומרתק בבניין הבונדסטג בברלין. הבניין המרשים, מושבו של הפרלמנט כיום, הוא דוגמה מוצלחת לשילוב בין ישן לחדש: כיפת פלדה וזכוכית מכסה על מבנה האבן שקירות שלמים השתמרו בו ועליהם גרפיטי מימי המלחמה הקרה. גרם מדרגות חיצוני מוביל לכניסה הראשית, בעוד לבעלי צרכים מיוחדים קיימת כניסה ללא מדרגות. הנגשה נוספת מעניינת במקום – תבליט מתכתי של האזור מלווה בכתוביות ברייל. לאחר הסיור המודרך עלינו לגג המבנה הצופה על כל העיר רחבת הידיים; כאן נכונה למשתמשים בכ"ג אכזבה כי אין בנמצא נקודת תצפית נמוכה דיה ובלתי חסומה. המשכנו בסיור באתרי התיירות באזור, כגון נקודת ביקורת צ'ארלי (צ'ק פוינט צ'ארלי), מעבר הגבול הנודע ביותר בחומת ברלין שבין ברלין המערבית לברלין המזרחית בתקופה המלחמה הקרה, תקופה בה הייתה העיר ברלין חצויה לשני חלקים, על הגבול שבין השטח שבשליטת האמריקאים לשטח שבשליטת הסובייטים. צ'ק פוינט צ'ארלי היה מעבר גבול לזרים ולצוותי בעלות הברית. יחד עם החומה הוא נחשב לאחד מסמליה של המלחמה הקרה. הוא הפך גם לסמל בספרות הריגול הקשורה למלחמה הקרה, שהתפתחה במערב בשנות השישים והשבעים של המאה העשרים. המעבר היה בשימוש במשך 28 שנים, במקביל לקיומה של החומה, ומאז 1989 הפך לאחד מאתרי התיירות הפופולאריים בעיר. משם עברנו ליד שרידי החומה וסיימנו את הסיור באנדרטת השואה. האנדרטה המצמררת הינה יד זיכרון שהוקמה בברלין ליהודים שנרצחו בשואה, ותוכננה על ידי האדריכל פיטר אייזנמן. האנדרטה נחנכה בשנת 2005, והיא ממוקמת מעט דרומית לשער ברנדנבורג במקום שבו שכן בימי הרייך השלישי בניין משרדי אדולף היטלר. האנדרטה משתרעת על שטח של 19,000 מ"ר והיא מכוסה ב-2,711 קוביות בטון, מצופות בחומר דוחה-גרפיטי ומסודרות בתבנית משבצות על גבי מישור משופע, בדומה לקברים בבית עלמין. הצבת הקוביות תוכננה על מנת ליצור אווירה של אי נעימות ובלבול. חשוב לציין כי נקבעו במקום מספר מסלולים נגישים לכ"ג והם מסומנים בבירור.
רענון קצרצר במלון – ונסענו חגיגיים ונרגשים לאירוע הפרידה בינינו לבין מארחינו. הטקס התקיים על אי בלב אגם שגובל בברלין וההגעה אליו נעשתה על גבי רפסודה נמשכת בכבל ברזל על ידי ספינה, מבנה מורכב ביותר אם כי נגיש ובזה יתרונו היחסי… מול יאכטות וסירות מפרש מפליגות ברוח הנעימה, על רקע היער המחליף צבעיו באור הדמדומים, נפרדנו בהתרגשות ממארחינו החמים חברי מועצת העיר שטיגליץ-צלנדורף עם הבטחה להתראות בביקור הגומלין שיערך בישראל בשנה הבאה עלינו לטובה.
כמה מילות סיכום אישיות; זו איננה נסיעתי הרשמית הראשונה אולם זו הייתה לי הנסיעה הראשונה כחברת מועצה עם צרכים מיוחדים כחלק ממשלחת. הדבר חייב אותי לעמוד בקצבי ביקור שלא התנסיתי בהם, ומבחינת הספק וקצב תיפקוד – חייב אותי לקחת מקדמי ביטחון גדולים. הסיור לימד אותי רבות, האיר את עיניי והדגיש את עובדת היותנו שגרירים-לשבוע במדינה המארחת. ולבסוף, הביקור איפשר לי להכיר את המקבילה לי בתפקיד, ללמוד וללמד – ולהכיר בעובדה כי לאור רמת הנגישות הגבוהה בעיר המארחת, ישראל וקריית ביאליק נמצאות במקום טוב באמצע…
סיכום ישיבה עם גב' באטריקס בזה, רכזת הנגישות בעיריית שטיגליץ-צלנדורף
נכחו:
- גב' באטריקס בזה, רכזת הנגישות בעיריית שטיגליץ-צלנדורף;
- ד"ר רויטל שורץ-סבירסקי, חברת מועצת העיר קרית ביאליק ויו"ר וועדת רווחה-נגישות-אזרחים ותיקים;
- בחלק מהישיבה נכח מר קופף, ראש העיר שטיגליץ-צלנדורף.
הישיבה התקיימה בבניין עיריית שטיגליץ-צלנדורף בלשכתה של הגב' בזה.
גב' בזה ציינה שהיא רואה חשיבות רבה שאדם בעל צרכים מיוחדים מכהן בתפקיד זה, בגלל הנגיעה האישית והכרת הצרכים יותר מכולם. היא ציינה כי היא משולבת בכל תכנון בעיר על מנת להעיר ולתקן. יחד איתה עובד מורשה מתו"ס שיושב בוועדות ודואג שיתחשבו בחוק. יש רכזי נגישות מחוזיים מעליה. בעירייה היא פועלת עם יועצים צמודים, שחלקם נציגי עמותות.
חוק השיוויון אושר לפני עשור בברלין ובגרמניה רבתי – משנות השמונים. כעת מאושרות התקנות (בדומה אלינו) – הגיעו למס' III, האחרונות שאושרו הינן תקנת הנגשת האינטרנט ותקנות בניין חדש. בכל עיר בגרמניה המצב שונה מעט, ויש ביקורות מצד בעלי צרכים מיוחדים על הקצב אישור התקנות. קיימת בעיה חמורה של ניגוד אינטרסים בין הנגשה פיזית להנגשה לעיוורים – עד כדי עימות בין הארגונים. הנגשת בתי ספר ישנים – מתבצעת ע"י הממשלה הפדרלית בתנופה גדולה – לרוב הנגשה פיזית וכלל אין הנגשת כיתות ללקויי שמיעה בבתי ספר "רגילים".
מקורות כספיים: גב' בזה הבטיחה שתקשר אותנו עם רכז הנגישות האזורי של ברלין רבתי שיעביר לנו מידע בנושא (בכלל זה אודות קרנות מהאיחוד האירופאי). היא ציינה כי גם להם יש בעיות קשות של תקצוב ומימון ההנגשה. אין להם כלל מימון מהביטוח הלאומי בברלין (בניגוד אלינו – מהקרן לשירותים מיוחדים).
הסברה: הם משתמשים ברציונל להחדיר לתודעת התושבים שנגישות טובה לכלל האוכלוסייה, כולל אמהות עם עגלות ילדים וקשישים המתקשים בהליכת. רכז הנגישות של ברלין רבתי אחראי על הפצת עלוני הסברה. יש חברות מסחריות שנותנות חסות לכרזות ולעלונים ומממנות את הפצתם בעיר כולה – בכלל זה באנרים. הפתעה = אין להם כלל הסברה לתלמידים "כי אין זמן" ואין מתנדבים. למדה ממני הרבה בנושא.
תחבורה ציבורית: בעזרת ההסברה הם השיגו צידוק ואישור לתחבורה ציבורית נגישה ומסובסדת בעיר, תוך כדי קשר עם יצרני האוטובוסים לכוון אותם כיצד להנגיש. רוב קווי האוטובוסים העירוניים ("או-באן") בברלין רבתי (למעט כמה קווים פנימיים) – נגישים להפליא; מתקיים דיאלוג רצוף בנושא בין גב' בזה להנהלת החברה, במיוחד עם האחראי על התקנת המעלונים באוטובוס.
בנייה חדשה: יש חקיקה חדשה בתוקף וכל אדריכל חייב להתחשב ב"תקנות נגישות בניין חדש".
אכיפה: גב' בזה הופתעה שיש צורך בכך בכלל… הם מפעילים שכנוע כאשר מתעורר צורך בשיפור, כמו במקרה של הנגשת קניון קיים או הפיכת שירותי נכים למלתחה – רק שיכנוע ללא עונש.
חזרה לברלין, אוקטובר 2011
שנתיים לאחר ביקורי כחברת משלחת מעיריית קריית ביאליק, הגעתי לביקור נוסף בברלין – הפעם במסגרת "טיול שורשים". הוריי, שתי בנותיהן, הבעלים והנכדים בהרכב כמעט מלא – כולנו הגענו לעיר הולדתו של אבי כדי לבקר יחד בבית ילדותו; כדי לחוות יחד עימו את הנופים והחוויות שעיצבו את דמותו; כדי להיזכר בילד שקם בוקר אחד, בימים האפלים לאחר "ליל הבדולח", ויצא עם משפחתו לכיוון תחנת הרכבת בואכה ארץ ישראל – שלא על מנת לשוב; ולחוות עם אותו ילד ששב לאותה עיר ואותו בית עם שלושה דורות מהמשפחה שהקים בעודו מצהיר את האמירה העתיקה: "עם ישראל חי".
ברלין – עיר מקסימה, תרבותית ורבת פנים. יחד עם זאת, בניגוד לזיכרונותיי מביקוריי הקודמים – הנגישות בה לא שידרה את רמת השלמות הזכורה לטוב. חווינו תקלות נגישות רבות, שאת רובן אנו מפרטים להלן, לטובת תיירים בעלי מוגבלויות שיבואו אחרינו:
- נגישות רכבת משדה תעופה: מרחק גדול מהרציף לקרון. מדרגה גבוהה לפעמים. שיפוע תלול בתוך הקרון המוגדר כ"נגיש". הליכה ארוכה מהטרמינל לתחנת הרכבת. היעדר מודיעין אנושי בתחנת הרכבת של שדה התעופה.
- היעדר שירותים אחרי הבידוק בשדה התעופה. הורדת נוסעים רחוקה מהכניסה בשדה התעופה. מחסור בשילוט הכוונה. שדה התעופה ישופץ תוך שנים ספורות וצריך לקוות שהנ"ל לא יהיה רלוונטי.
- רכבות עירוניות בסדר חוץ מקווים שמגלים ברגע האחרון שהתבטלו.
- הנמכות מדרכה לא נוחות. יש לפעמים ריצוף מאד לא נוח לכ"ג. רמזורי שמע מעטים. לחצני רמזור ללא משוב.
- נהגי אוטובוס לא מקפידים על איבטוח כ"ג אך תמיד נצמדים למדרכה. לפעמים הנוסעים מסייעים עם הרמפה הידנית (שדומה לרמפות באוטובוסים העירוניים בישראל).
- יש חנויות עם מדרגה אחת ורק לפעמים מוצעת רמפה ניידת. לא ראינו במסעדות תפריטים ללקויי ראייה.
בזכות הנגישות היחסית טובה רואים לא מעט משתמשים בכיסאות גלגלים ברחוב. - במלון ביררו הסעה נגישה לשדה התעופה – יקר מאד (בהשוואה למונית) ובהזמנה מראש.
- המלון במבנה ישן אך מונגש להפליא. החדר הנגיש מרווח ומצויד היטב אך אין גישה נוחה לכיור. המזרון נוח לשינה אך נמוך מדי.
- במרכזי קניות גדולים וידועים השילוט למעליות ולשירותים לקוי, אולי בכוונה… המרחק מהכניסה לשירותים גדול ומכביד על המתקשים בהליכה.
- יש מעט שירותים ציבוריים ברחוב, ניתן להיכנס אליהם בחינם עם ה- EuroKey (שימו לב להוראות).
