מאת: הרב שי פירון
בני הולך לכיתה א' ואני מתרגש.
יש עוד ילדים שהולכים לכיתה א' וגם ההורים שלהם מתרגשים.
אבל הילד שלי הוא משהו מיוחד כי הוא ילד מיוחד.
הוא יכול לבחור ללכת לבית ספר לחינוך מיוחד שיש בו ילדים שדומים לו בכיסאות גלגלים.
אבל הוא דומה לא פחות לשאר בני גילו שרוצים לבעוט בכדור או לקלוע לסל או לרוץ בחצר והוא לא יכול.
אבל המתוק שלי יודע לצהול ולצחוק לשיר ולרוץ – בדרכו. הוא רוצה להרגיש כמו כולם ולכן הוא אוהב כדורגל ושואל בכל פעם מחדש בטון של גדולים: "מי ניצח?"
לילות ללא שינה מלווים אותנו לקראת פתיחת שנת הלימודים. אנו מתפללים צרור של תפילות ומקווים שאלוהי הילדים, אלוהי הצדק והחסד, מקבל אותן ומניחן במקום של כבוד.
אנו מתפללים שביום הראשון לא כולם ינעצו בו עיניים והוא מתוך בושה ישפיל את עיניו היפות והחכמות.
אנו מתפללים שלא יהיה ילד אחר מתוק ותמים שיצביע עליו ויגיד "יו תראו איזה גוף משונה יש לילד הזה".
אנו מתפללים שלא יהיה הורה שמאחורי גבו של ילדי המתוק ישאל אמא של ילד אחר: "הילד 'הזה' יהיה בכיתה של הילדים שלנו?"
אנו מתפללים שהמילה "הזה" תיעלם, תתאדה, תתנדף. אנו מתפללים שלא תהיה מורה שתדבר אליו בטון דיבור ובאוצר מילים שונה מאשר לשאר הילדים.
זו תפילה לא פשוטה כי יש אנשים שמדברים אליו כאילו הוא לוקה גם בשכלו וזה לא שאל הלוקים בשכלם מותר לדבר בזלזול ובהתנשאות. הם חושבים שמום פיזי משליך גם על הקוגניציה של הילד.
הם לא יודעים שבגוף הקטן הזה יש שכל של שני ילדים גם יחד.
אנו מתפללים שידברו איתו לא עליו; שלא ידברו מאחורי גבו אלא פנים אל פנים; שלא ירחמו עליו. ממש לא. הוא לא זקוק לרחמים.
הוא אדם שלם חכם נבון. יש לו הכל מהכל. וביישוב שלנו יש לו חברים הרבה שמגיל קטן למדו שהוא חלק מהם.
אני בטוח שהם לא מרגישים שהם עושים לו טובה אבל אני בטוח שהם ילדים טובים יותר, מכילים יותר, סובלניים יותר.
בני הוא ילד רגיל ולכן הוא הולך לבית ספר רגיל. אמנם בישראל יש פרק שילוב בחוק החינוך המיוחד אבל אנו יוצאים – איתו – לקרב גדול.
כי (בינתיים) אין ספרי לימוד מקוונים לילדים שלא יכולים להפוך דפים כי (בינתיים) אין נגישות בכל בית הספר ולא בטוח שנוכל להגיע ממקום למקום בשלווה ובנחת כי (בינתיים) לא ברור לנו היקף שעות התמיכה הפרארפואית שיקבל.
אם היה הולך לבית ספר לחינוך מיוחד הוא היה מקבל טיפולים רבים ומגוונים אבל בגלל שהוא הולך לבית ספר "רגיל" הוא לא מקבל את מכלול הטיפולים.
למה בינתיים? כי אין דבר שהוא לא יגיע אליו. הוא יכול (כמעט) הכל בעיקר כיוון שאנו מאמינים שהוא יכול. וגם מכיוון שרוב האנשים טובים ורוצים להיטיב. יחד נלמד ששוויון זה לתת לכל אחד את מה שהוא צריך כדי להיות כמו כולם.
וגם כי אנחנו אבא ואמא ושאר האחים לא נוותר כי אנחנו שם בשבילו ונהפוך את העולם כדי שהמתוק יהיה ילד כמעט רגיל. והוא יהיה.
כי ד' המחנכת הייתה אצלנו בבית וראינו את עיניה הטובות ואת רצונה העז שהילד שלנו יהיה כמו כולם: הכי מיוחד והכי רגיל.
היא הבטיחה שתבוא עוד פעם ואולי פעמיים לפני פתיחת שנת הלימודים ואז ידענו שיש מורים שהם בני אדם מופלאים שבבוקר יוצאים לשליחות שהיא גם מקום העבודה שלהם.
בני הוא ילד מיוחד אבל הוא לא הילד המיוחד היחיד שהולך לבית ספר רגיל. כל הילדים האלו כישרוניים ככל שיהיו זקוקים שתקבלו אותם כילדים נורמלים רגילים. הם רוצים להרגיש שהם הגיעו לבית הספר הרגיל בדין.
הם מבקשים שתתייחסו אליהם כמו שאתם מתייחסים לעצמכם.
כי כולנו נכים. יש נכים סמויים כמו רוב בני האדם שזקוקים לקביים סמויים. אלה שלא יכולים לקדוח חור בקיר לרוץ מטר בלי שייתפסו להם כל השרירים או לעשות תרגיל פשוט בלוח הכפל בלי מחשבון. כי אין אדם שאין לו נכות. רק שאת שלנו לא רואים. ואת בני וחבריו רואים מרחוק.
אולי אם נכיר בנכות שלו ושל חבריו ונקבל אותם נוכל סוף סוף לקבל גם את עצמנו על מכלול הנכויות שלנו.
בברכת שנת לימודים מוצלחת ופוריה.
