מידע למנגיש

יולי 2019

תקנה 69(ב)(2) לתקנות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות (התאמות נגישות לשירות), תשע"ג-2013 (להלן: "תקנות השירות") מסדירה את זכותו של אדם עם מוגבלות בשמיעה לקבל התאמת נגישות של תרגום לשפת הסימנים הישראלית (להלן: שס"י) בהכשרה או הדרכה הניתנים בעל פה, בתנאים מסוימים. התקנה חלה גם על שירותי השכלה גבוהה, מכוח תקנה 6(א)(4) לתקנות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות (התאמות נגישות למקומות ציבוריים קיימים שהם מוסדות להשכלה גבוהה ולשירותי השכלה גבוהה שהם נותנים), התשע"ז-2016 (להלן: "תקנות השכלה גבוהה"). כמו כן חלה התקנה על שירותי הכשרה מקצועית, מכוח תקנה 10(7) לתקנות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות (התאמות נגישות לשירותי הכשרה מקצועית), תשע"ה-2014 (להלן: "תקנות הכשרה מקצועית").

תקנה 69(ב)(2) קובעת כדלקמן:

נותן שירות המספק שירותי הדרכה והכשרה לציבור בלתי מסוים… יספק לבקשת אדם עם מוגבלות אשר הוגשה זמן סביר מראש, את שירות ההדרכה או ההכשרה באמצעים המנויים בתקנה 29(ד), לפי מוגבלותו של האדם, סוג ההדרכה או ההכשרה או הבחינה ובשינויים שלהלן:

1. …

2. הכשרה או הדרכה הניתנים בעל פה יסופקו –

בזמן שחלף מאז החל יישום התקנות התקבלו בנציבות מספר פניות של סטודנטים חרשים וכבדי שמיעה הלומדים במכללות ובאוניברסיטאות, אשר ביקשו מהמוסד הלימודי לספק להם תרגום לשס"י ונתקלו בסירוב. לצד זאת פנו אל הנציבות חייבים שונים, בבקשות לקבל פטור ממתן התאמת הנגישות האמורה. הפניות הללו עוררו את השאלה כיצד נכון להגדיר "דובר שפת סימנים בלבד" לעניין פרשנות תקנה 69(ב)(2).

מתוך הכרה בחשיבות הרבה של נגישות לשירותי הדרכה והכשרה, השכלה גבוהה והכשרה מקצועית עבור אנשים עם מוגבלות, ובכך שאין ספק בדבר קיומה של חובת ההנגשה, ביקשה הנציבות לגבש עמדה בשאלה מתי קיימת חובה לספק התאמה זו, תוך התחשבות גם במשמעויות הכלכליות שלה.

את הדיון בשאלה קיימנו בצוותא עם נציגים של אנשים עם מוגבלות בשמיעה, ברוח העיקרון "שום דבר עלינו בלעדינו" (Nothing about Us without Us) הקבוע באמנה בדבר זכויותיהם של אנשים עם מוגבלויות (Convention on the Rights of Persons with Disabilities), לפיה גיבוש המדיניות הציבורית הנוגעת לאנשים עם מוגבלות ייעשה על ידיהם או בשיתופם. בשל מורכבות הסוגיה ובשל העובדה שהתקבלו פניות גם מצד מוסדות להשכלה גבוהה (חייבים), הוחלט לקיים דיון "שולחן עגול" ולשתף בו, נוסף על אנשים עם מוגבלות בשמיעה, את נציגי החייבים וגורמים רלוונטיים נוספים. הדיון התקיים ביום 17 ביוני 2019 במטה הנציבות.

מנציגי החייבים ביקשנו לשמוע נתונים מספריים, עלויות וכמויות. לטענתם, עלויות תרגום לשס"י לשנת לימודים עולות בהרבה על גובה שכר הלימוד שמשלם סטודנט הזקוק להתאמת נגישות זו. קיימת נכונות גבוהה יותר לספק שירותי תמלול, לאו דווקא משיקולי עלות פר שעה אלא מהטעם שהחומר עשוי לשמש סטודנטים נוספים בעתיד, עם מוגבלות כזו או אחרת או ללא כל מוגבלות, ולכן התאמת נגישות זו משתלמת יותר מבחינה כלכלית. חשוב לציין כי סביב השולחן נמנו פחות מעשר בקשות לתרגום שס"י מצד סטודנטים בכל המוסדות שהיו שותפים לדיון.

כמו כן, ביקשנו להבין מנציגי החרשים וכבדי השמיעה עד כמה התאמת הנגישות של תרגום לשס"י קריטית עבורם ומדוע. עיקרי דבריהם ישולבו בעמדת הנציבות להלן.

כמו כן, קיבלנו נתונים מספריים רלוונטיים ממשרד הרווחה.

סע' 2 לחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, תשנ"ח-1998 (להלן: "חוק השוויון") קובע את מטרת החוק: חוק זה מטרתו להגן על כבודו וחירותו של אדם עם מוגבלות, ולעגן את זכותו להשתתפות שוויונית ופעילה בחברה בכל תחומי החיים, וכן לתת מענה הולם לצרכיו המיוחדים באופן שיאפשר לו לחיות את חייו בעצמאות מרבית, בפרטיות ובכבוד, תוך מיצוי מלוא יכולתו.

את התקנות שתוקנו מתוקף חוק השוויון יש לפרש ברוח מלים אלה.

שס"י היא שפה עצמאית המוכרת כשפת אם. היא איננה תמלול של עברית (או כל שפה אחרת) אלא שפה העומדת בפני עצמה. אדם שזוהי שפתו חושב בה, מתקשר בה ולומד בה, וכל שפה אחרת היא במדרג שפה שניה עבורו.

יתרה מכך, אדם חרש או כבד שמיעה ששפת האם שלו היא שס"י אינו יכול, ככלל, לדעת את השפה העברית ברמה שתתקרב לרמתו בשס"י, מכיוון שהמדיום של השפה שונה. בכך הוא נבדל מאדם שומע, שניתן עקרונית להקנות לו שפה שניה ברמה שתתקרב לשפת האם שלו. יוזכר כי מטרתן של התאמות נגישות היא לקיים את עיקרון השוויון. עבור סטודנטים ששס"י היא שפת האם שלהם, אי מתן תרגום לשס"י היא פגיעה בזכותם לשוויון, מכיוון שלמידה בעברית ככלל תהיה עבורם מאתגרת וקשה הרבה יותר מאשר לסטודנט שומע.

למשרד הרווחה ידוע על כ-8,600 אנשים חרשים וכבדי שמיעה, כ-4,100 מתוכם דוברי שס"י. יתכן שישנם נוספים שלא מוכרים למשרד הרווחה. לצורך שיחה בעל פה עם אדם שאינו דובר שס"י, יזדקקו הדוברים אותה לשירותי מתורגמן אשר יתרגם עבורם את הנאמר בעברית לשס"י, ויתרגם את דבריהם לעברית עבור הצד השני. כל אפשרות אחרת תפגע בשטף הדיבור ובזרימת השיחה בין הצדדים.

על האתגרים אותם חווים באופן יומיומי אנשים חרשים וכבדי שמיעה נוסף אתגר ההשתלבות וההצלחה בלימודים אקדמיים, כפי שיתואר להלן.

למידה פרונטלית נעשית באופן דו-כיווני: כיוון אחד הוא מבחוץ פנימה, דהיינו קליטת החומר הלימודי המועבר על ידי המרצה בעל פה. סטודנט שומע קולט את דברי המרצה דרך חוש השמיעה, בעוד שסטודנט חרש או כבד שמיעה יזדקק לתמלול או לתרגום לשס"י על מנת לקלוט אותם.

העדפת המוסדות להשכלה גבוהה למתן תמלול, כפי שעלתה מדברי נציגיהם בשולחן העגול, אינה עולה בקנה אחד עם העובדה שתמלול אינו עונה על צרכיהם של חרשים וכבדי שמיעה דוברי שס"י, אשר עברית אינה שפת האם שלהם ורמת ההבנה שלהם בה משתנה. נוסף על כך, תמלול אינו מאפשר להעביר תחושה או אווירה המועברת בדיבור (לדוגמא סרקזם, ציניות, התלהבות), בשונה מתרגום לשס"י.

קושי דרמטי נוסף ואולי אף מוגבר, אשר כלל לא ניתן לו מענה ככל שמדובר בתמלול, הוא בכיוון השני של הלמידה, מבפנים החוצה: השתתפות פעילה של הסטודנט בדיון המתקיים בכיתה באופן של שאילת שאלות, מענה על שאלות המרצה, החלפת דעות עם חבריו לספסל הלימודים ועם המרצה, ניהול שיחה ערה עם מספר משתתפים, ביטוי שפת גוף ומחוות גוף. ערוץ תקשורת זה, המהווה נדבך משמעותי של חוויית הלימודים, נותר סגור עבור סטודנטים חרשים וכבדי שמיעה בהעדר מתורגמן או מתורגמנית לשס"י.

הא ראיה, בשולחן העגול שקיימנו בנציבות השתתף מתורגמן לשס"י. עבודתו של המתורגמן אפשרה לנו לשוחח עם נציגי החרשים וכבדי השמיעה ולנהל את הדיון כך שלכל המשתתפים בו ניתנה אפשרות שווה לתרום לדיון ולהיתרם ממנו.

יצוין כי גם סטודנטים חרשים וכבדי שמיעה שעברו כברת דרך והגיעו לאקדמיה ומכירים את השפה העברית ברמה סבירה לכל הפחות, שכן הם קוראים וכותבים בה ברמה אקדמית, עדיין יזדקקו לתרגום שס"י על מנת לתקשר עם החברה השומעת. תמלול, אם כן, אינו התאמת נגישות אשר מאפשרת להם למצות את מלוא הפוטנציאל שלהם כסטודנטים, וזאת בניגוד לרוח סע' 2 לחוק הקובע כי מטרתו, בין היתר, לעגן את זכותו של אדם עם מוגבלות למצות את מלוא יכולתו.

יובהר כי ישנם סטודנטים כבדי שמיעה אשר כלל אינם דוברים שס"י, ועבורם התאמת הנגישות ההולמת היא אכן תמלול. גם בשולחן העגול שקיימנו נכחה אישה כבדת שמיעה אשר ביקשה מראש כי הדיון ילווה בתמלול. בהעדר תמלול יכולה הייתה לקלוט, להערכתה, כ-60% בלבד מהדברים שנאמרו בדיון, ועבורה תרגום לשס"י כלל אינו רלוונטי שכן היא אינה דוברת את השפה (מטבע הדברים גם היכולת להשתתף באופן מיטבי בדיון נפגעת כאשר קליטת המידע היא חלקית). ללמדך שהידע הטוב ביותר בדבר התאמת הנגישות הנכונה עבור כל סטודנט מצוי אצלו ורק אצלו.

נוכח האמור לעיל, עמדת הנציבות בשאלה מיהו אדם "דובר שפת סימנים בלבד" היא שהדגש צריך להיות על המילה "דובר", דהיינו אדם המעיד על עצמו שעל מנת לתקשר עם הסביבה באופן שוטף ומלא הוא זקוק לתרגום לשס"י. בחינת הבקשה להתאמת נגישות זו אמורה להיעשות תוך מתן משקל עיקרי לצרכיו ורצונותיו של הסטודנט כפי שהוא מציג אותם, מתוך הבנה שהידע הטוב ביותר בדבר התאמת הנגישות הדרושה לו על מנת להבין את החומר הנלמד, להשתתף בשיעור ולמצות את מלוא יכולתו, מצוי בידי הסטודנט עצמו.

הנציבות אינה מתעלמת מהעובדה שעלות מתן התאמת הנגישות של תרגום לשס"י עלולה להיות כבדה. עם זאת, מספר הבקשות לקבל התאמת נגישות זו שהוגשו עד היום למוסדות להשכלה גבוהה הוא נמוך ביותר (וכך גם מספר התלמידים החרשים וכבדי השמיעה הדוברים שס"י ומסיימים תיכון בכל שנתון). לפיכך יש לבחון את התאמות הנגישות ביחס לכלל הכנסות החייב ולא רק ביחס לשכר הלימוד של התלמיד הספציפי.

יתרה מכך, המחוקק קבע מפורשות שמתן התאמת נגישות לסטודנט עם מוגבלות היא חובתו של נותן השירות. אם כך, על החייבים מוטלת חובה חוקית למצוא את מקורות המימון לכך. יצוין בהקשר זה כי במקרים פרטניים ובהתקיים נסיבות מיוחדות, לנציבות סמכות להעניק לחייבים מסוימים פטור ממתן התאמות נגישות.

הפרוצדורה הנדרשת לבחינת בקשות להתאמת נגישות אישית בשירותי הכשרה והדרכה ובשירותי השכלה גבוהה מוסדרת בתקנות הרלוונטיות (תקנה 71 לתקנות השירות, פרק ד' בתקנות השכלה גבוהה, פרק ד' בתקנות הכשרה מקצועית) ועל הסטודנט לתמוך את בקשתו במסמכים המפורטים שם. חוות דעת של אנשי מקצוע, אם ישנן, והעובדה שאדם קיבל התאמת נגישות של תרגום לשס"י מגורם אחר, עשויות להוות אינדיקציה משמעותית לכך שהוא "דובר שפת סימנים בלבד". כאמור, המשקל המרכזי שעל החייבים לתת הוא לבקשת הסטודנט להתאמת הנגישות לה הוא זקוק, ועליהם לשקול שיקולים מקצועיים ואישיים לגבי הסטודנט המבקש בלבד, ולא שיקולים תקציביים.

בשולי הדברים יצוין כי חייב בביצוע התאמות נגישות לשירות בשירותי הדרכה והכשרה עשוי להיות פטור מהתאמות הנגישות המפורטות לגביו בתקנות השירות על פי תקנות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות (פטור בשל נטל כבד מדי מביצוע התאמות במקום ציבורי שהוא בניין קיים ובשירות ציבורי), תשע"ט-2019, כפוף למחזור הממוצע שלו. פטור זה הוא פטור עצמי ואינו דורש את אישור הנציבות.

נוסף על כך, כפי שצוין לעיל, פתוחה הדרך להגיש לנציבות בקשה פרטנית לפטור מהתאמת נגישות או הקלה במתן התאמת נגישות לפי סע' 19יג לחוק השוויון עבור חייבים שאינם רשות ציבורית, ולפי סע' 19כט1 לחוק השוויון עבור חייבים שהם מוסד על-תיכוני כהגדרתו שם.