כמו תמיד וכל דבר ועניין שקורה במרחב בגליל, אנחנו מקפידים שנהיה חדשניים ומקוריים. כך בדיוק קרה בסרגיש* התקופתי האחרון במרחב. מה קרה, מה המקוריות? ובכן, נסענו לסרגיש ביום החם ביותר זה 94 שנים, ובעצם מהתחלת מדידות החום בפלסטינה א"י! החום בצל (לא היה כלל צל, אפילו לא צל צלו של צל) היה 42 מעלות צלסיוס!
נסענו 17 אנשים, רובם לקויי-ראייה ועיוורים לסרט "הטובים לסיף". הסרט הוא סרט דוקומנטרי על משפחת חטואל מעכו, משפחה שמ-1970 שולטת בענף הסיף בישראל, כאשר במשך 47 שנים היא "מוציאה" אלוף ישראל אחרי אלוף ישראל, ואלופת ישראל אחרי אלופת ישראל. האבא, חיים, הוא המאמן של המשפחה ושל נבחרת ישראל. הסרט עוסק ביחסים בתוך המשפחה, ובהכנות לקראת אליפויות שונות, עד הכישלון להעפיל לאולימפיאדה בריו, ברזיל.
להקרנת הסרט הגיעה המפיקה והבמאית, ליאת מר, שבסוף הסרט ניהלה שיחה נחמדה עם הקהל.
לכותב שורות אלו, אין כישרון לכתוב ביקורת על סרטים, אבל ניסיונו העשיר מכשיר אותו לכתוב את דעתו ההדיוטית. הסרט הוא סרט טוב כסרט דוקומנטרי. אבל… לא ברור למה מישהו החליט שדווקא סרט זה יעבור הנגשה ללקויי-ראייה ועיוורים. נהפוך הוא, אם יש סרט שאינו מתאים לעיוורים זה הסרט הזה. מדוע? משום שזה סרט המביא ספורט עלום ואלום לקהל הרחב.
מעט אנשים בישראל ראו בחייהם קרב סיוף, וגם אם ראו בטוח שלא הבינו את שיטת הניקוד בקרבות, וגם אנחנו, חדי-העין, לא הבנו מתי מישהו מנצח או מפסיד בקרב. בסרט שראינו, הייתה חשיבות עליונה למקומות בהם פגעה החרב. גם המימיקה של הנפשות הפועלות הייתה בחשיבות עליונה, והיא לא הונגשה מספיק לעיוורים.
חשוב לי לכתוב שלמרות החום הנורא והסרט שלדעתי לא מתאים לעיוורים, האווירה בנסיעה לראש פינה, והאווירה באולם הייתה נהדרת, והחברות והחברים נהנו לפגוש איש את רעהו, ואפילו הסרט לא גרע כהוא זה מהחוויה של רוב הצופים.
עינינו נשואות לסרגיש הבא. לו יהי!
*סרגיש, קיצור המילים סרט נגיש. אושר ע"י האקדמיה ללשון במארג' עיון 2016
