כבר חוויתי במהלך השנים האחרונות במסגרת לימודיי, וגם לא במסגרתם, כל מיני מפגשים אנושיים מרתקים ומעניינים עם מגוון של סימפטומים ולקויות ברמות שונות. אבל המפגש שחוויתי היום במסגרת טיול בקטע אחד של שביל ישראל עם קבוצה של עיוורים ולקויי ראייה בהחלט מצטרף לאותם מפגשים אנושיים מרתקים ומעניינים.
אני?!?! אני זה, שלא היה מוכן במשך כעשר שנים להרכיב משקפיים בשנות הילדות והנערות כי פחדתי נורא מאיך אנשים יסתכלו עליי?? ואני, שבגלל הסיבה הזאת המספר שלי הלך וגדל בכל אותן שנים עד שהגיע לרמה שבלי משקפיים אני לא יכול להסתדר בכלל?? אני צריך עכשיו ללוות מטייל אחר ולהיות העיניים שלו?? אני זה שצריך לתאר לו כל מהמורה בדרך עפר, לדווח על כל אבן וענף שיכולים להוות מכשול, וגם לתאר איך נראים הפרחים בצדי הדרך והנוף שבמרחק?? אני?? להיות עיניים לאדם אחר?? ועוד לדבר בנוסף לכל בקול??? עכשיו ממש השתגעתם!
אולי בהגדרה הפורמלית של יום הטיול הזה, זה היה מפגש בין רואים לעיוורים, אבל עבורי זה היה מפגש בין אנשים שונים עם מגבלות ומעלות שונות. מפגש מרתק בין רואים לעיוורים, בין שקטים לקולניים, בין חסרי ביטחון עצמי לבעלי ביטחון עצמי, בין מופנמים למוחצנים. ראיתי במפגש הזה הזדמנות לכל אחד ואחת במקום הזה לתת מהחוזקה שלהם, ולקבל חיזוק לחולשה שלהם.
אז כן, זה אני! אני שעמדתי במשימה הזאת. אני שאחרי שנים של בושה להרכיב משקפיים השתמשתי בעיניים ובמשקפיים שלי לא רק לעצמי, כי אם גם עבור אישה אחרת. אני שדיברתי בקול רם ותיארתי את הדרך על גווניה, נופיה והמכשולים שבה. אני שזכיתי להכיר אנשים נפלאים וחכמים עם מגבלות לא פשוטות, אך עם שמחת חיים ענקית.
אבל בעיקר, זה אני שלמרות שנתתי את מה שנתתי קיבלתי הרבה יותר מכך בחזרה. קיבלתי באותם רגעים בטחון עצמי לדבר בקול רם ובטוח שהחליף את מקומם של הפחד והבושה מאנשים שאני חווה לעיתים כה קרובות.
כן, זה אני!
