היום (6.6) לרגל הבליינד-דיי שושי שיתפה אותנו במרחב בשיר שכתבה בקיץ 2020 ואני שמחה לשתף אותו עם כולכם כאן באתר עמותת נגישות ישראל.
למי שלא מכיר, שושי ארגמן היא חברה וחלק חשוב במרחב לחיים עצמאיים בגליל ובגולן שבניהול נגישות ישראל, כך כתבה:
"שמי שושי, אני חברת קיבוץ עין זיוון שנמצא בצפון רמת הגולן. כל חיי עבדתי עם ילדים כמטפלת בגן ובהמשך כמחנכת בבית הספר האזורי.
היום אני עיוורת ומרותקת לכיסא גלגלים אבל האהבה לילדים והחינוך תמיד בליבי. אני מספרת את סיפור חיי ורואה בכך חשיבות רבה בחינוך ובהעלאת המודעות לקבלת האחר.
בקיץ 2020 השתתפתי בסדנת כתיבה של שירה מדוברת במסגרת הפעילות של המרחב לחיים עצמאיים בגליל-גולן ובהנחיית רועי בירן. ומאז אני לא מפסיקה לכתוב.
מילים מהלב / שושי ארגמן:
"תזיזו אותה, היא מפריעה והמעבר פה קטן
…
אני עובר עם קפה חם ואם יישפך זה מסוכן…
מה היא רוצה להזמין? היא רוצה משהו לשתות?
מה היא רוצה לקנות? איזה צבע היא מעדיפה?
היא אוהבת חלק או פסים? שרוולים קצרים או ארוכים?
איך היא מסתדרת? יש לה עזרה?
יש? לה מטפלת? היא בכלל לא רואה?
היא והיא והיא? כאילו אני בכלל לא שם
תתעוררו כולם נכה הוא גם בן אדם!
ואם אני בכיסא גלגלים ועיוורת
זה לא אומר שאני לא מבינה ולא מדברת!
בואו נדבר בכנות- מה אתם מרגישים
כשאתם רואים אישה כמוני ברחוב?
מרחמים? בוהים?
נבוכים? פוחדים?
סקרנים? מתעלמים? מתרחקים?
או אולי רצים להגיש עזרה מיד,
כי משוכנעים שלא תצליח לבד?
בקיבוץ מכירים אותי, מקבלים אותי,
ילדים בשבילים רצים אלי עם חיוך, עם חיבוק והרבה אהבה, אין רתיעה.
'יש לי שמלה חדשה', אומרת לי ילדת גן בת חמש,
'אני פה לידך רוצה למשש?'
'יש עליה פרחים אדומים וסגולים
ותרגישי אין לה בכלל שרוולים'.
הם למדו מגיל צעיר לקבל את השונות,
לראות אותי ולא רק את הנכות.
תפעילו את הרגש ואת ההיגיון
מה לדעתכם הפתרון?
איך אפשר לגרום לכולם להבין
שאנחנו שונים אבל שווים?"
תודה לך שושי על השיתוף הכל כך חשוב הזה,
יובל כהן
