כאשר דנים בערים חכמות ובשאיפה של ישראל להתקדם עם הטכנולוגיה, צריך להדביק את הפער הטכנולוגי גם מול אנשים עם מוגבלות
מאת: יובל וגנר, מייסד ונשיא עמותת נגישות ישראל
נגישות – כדי לחיות כמו כולם
תחשבו לרגע כמה אנשים אתם מכירים. לכמה מתוכם אתם אפילו קוראים חברים. מי הם? איך הם נראים? האם הם דומים לכם? והאם הם שונים?
על פי הלמ"ס, נכון ל-2017 – 18% מהאוכלוסייה הינם אנשים עם מוגבלות, בין אלה מוגבלויות פיזיות, מוגבלויות חושיות כגון שמיעה וראייה או מוגבלויות קוגנטיביות שכליות. ל-18% מהאוכלוסייה, המוגבלות נוצרה בלידה או בתאונה או ממחלה או מזקנה. בדרך כלל כשמדברים על נגישות ישר חושבים על אלה עם מוגבלות פיזית, אלה הנעזרים בכיסא גלגלים. אנחנו נחשפים בדרך כלל למוגבלויות הנראות לעין, מכאן נובע ככל הנראה גם הקושי להבין את קשיי הנגישות של אנשים עם מוגבלות, בייחוד במרחב הדיגיטלי.
נגישות נדרשת על מנת לאפשר ולהתגבר על מחסומים ומכשולים שהמוגבלות יוצרת. עמותת נגישות ישראל פועלת על מנת לאפשר לאלה שנגזר עליהם לחיות עם מוגבלות, להמשיך לחיות חיים נורמאליים, ללמוד, לעבוד, לבלות, לטייל, לקנות וכל זאת בצורה נוחה, עצמאית למרות ועל אף המוגבלות.
כאשר אדם "רגיל" מתנהל במרחב הדיגיטלי – הכל פשוט עבורו. ההתקדמות וההתפתחויות הטכנולוגיות שהתרחשו בשנים האחרונות מנגישות עבורנו שירותים רבים, שעד לא מזמן חייבו אותנו לבצעם באופן פיזי. כך לדוגמה, אם בעבר היינו חייבים לגשת לסניף בבנק, היום מרבית הפעולות יכולות להתבצע באופן דיגיטלי. כך הדבר גם לגבי שירותי ממשלה ושירותים מוניציפליים – אם בעבר נדרשנו לשלם חשבונות אך ורק דרך תשלום בדואר או במחלקות גבייה, כיום ניתן לשלם כמעט בכל אתר עבור שירותים רבים. כמובן שניתן רק לברך על השינוי לטובה.
כבר עכשיו ברור שהעתיד יהיה יותר ויותר טכנולוגי, הן במרחב האישי-ביתי והן במרחב הציבורי, ממכוניות אוטונומיות, דרך IOT, מציאות מדומה, יישומים חכמים ועד רובוטיקה. כבר עכשיו רשויות מקומיות רבות מתחילות לקדם פתרונות טכנולוגיים לשיפור ניהול העיר ושיפור השרות לתושב, מה שנקרא "ערים חכמות". נשאלת השאלה, האם הערים תהיינה חכמות רק ל-82% מהתושבים או "חכמות ונגישות" ל-100% מהתושבים. ישנם אלמנטים טכנולוגים ברשויות, החל מאתרי אינטרנט ואפליקציות ועד קיוסקי מידע ומכשירים אוטומטיים.
הנגשה טכנולוגית הינה טובה לכולם
חשוב להבין שהנגשה טכנולוגית הינה טובה לכולם, היא קריטית לאנשים עם מוגבלות אך משפרת את נוחות השימושיות לכולם. כך לדוגמה , אם אתר אינטרנט של רשות מוניציפלית איננו נגיש, אנשים עם מוגבלות בראייה או בידיים לדוגמה, או אלה המתקשים בקריאה, לא יוכלו לבצע פעולות אשר עבור מרבית האוכלוסייה נחשבות לפעולות בסיסיות כגון לברר מידע, לבצע תשלומים.
כאשר דנים בערים חכמות ובשאיפה של ישראל להתקדם עם הטכנולוגיה, צריך להדביק את הפער הטכנולוגי גם מול אנשים עם מוגבלות. אבל הדבר רלוונטי לא רק למרחב הדיגיטלי ברשת, אלא לכל הפתרונות הטכנולוגיים הנוצרים במרחב האורבני על ידי הרשויות העירוניות. בידי הרשויות אחריות כפולה; תחילה, עליהם לוודא שכלל הפתרונות הדיגיטליים עבור התושב אשר בתחום אחריותן מונגשים לכל סוגי המוגבלויות, ושנית, עליהם לייצר ולחשוב כיצד פיצ'רים ייחודים ודיגיטליים יכולים לסייע לקידום אנשים עם מוגבלות.
כך, לדוגמה, כאשר רשות עירונית מחליטה להעניק לתושבים סיוע בחיפוש אחר חניה, באמצעות פיתוח אפליקציה לאיתור חניות, ברור כי התושבים יברכו על כך. אולם באותה נשימה, יכולה העירייה להגדיל ולעשות ולפתח בתוך אותה אפליקציה חיפוש חניות עבור נכים, ולסייע בכך גם לקהילת האנשים עם מוגבלות בעלי תו חניה לנכה.
דוגמה נוספת – אם עירייה מתקינה חיישנים שמטרתם למדוד ולנטר את רמת זיהום האוויר עבור בקרה ושליטה, הרי שהתושבים יברכו על כך שהעירייה דואגת לשלומם ולבריאותם. אבל העירייה יכולה בד בבד לחשוף את המידע הזה בפני אנשים עם מחלות נשימה, על מנת שידעו מאילו מקומות להימנע.
כמו כן – אם עירייה מפתחת מערכת חיישנים ובקרה בעיר לטובת סידורי אבטחה, הרי שהתושבים ירגישו בטוחים יותר במרחב העירוני. דמיינו לעצמכם מערכת שתאפשר לכוון תושב עיוור ללכת ברחוב ולחצות כבישים ללא צורך בכלב נחייה. אולם השאלה המעניינת היא, האם הרשויות תבחרנה להיות חכמות ונגישות טכנולוגית? חשוב להדגיש שהנגשה כבר בשלב הרעיוני, שלב האפיון אינה כרוכה בעלויות, אלה שינגישו כבר מהתחלה יחסכו משאבים רבים.
שם המשחק הוא מודעות. ברור לכל שמה שמחייב החוק ומה שמחייבות תקנות הנגישות יעשו בשלב כזה או אחר. השאלה האמיתית היא – כמה רשויות ירימו את הכפפה ויחפשו את הדרך לא רק לעשות את מה שחובה, אלא את מה שיעשה אותן לערים נגישות וידידותיות לכלל האוכלוסיה, ולא רק ל-82% ממנה.
אלו בוודאי יהיו ערים חכמות.
