בחוק שוויון זכויות נמצא פתרון לבעיית נגישות עבור אנשים עם מוגבלות. לפתרון הקטן הזה קוראים פשוט "מקום חנייה נגיש", והוא מבטיח לאנשים עם מוגבלויות מקום פנוי וזמין עבורם קרוב ככל האפשר למקום ציבורי והכל באופן שוויוני, מכובד ועצמאי.
בעולם המערבי, מקומות חנייה נגישים נחשבים לחוק "בל יעבור" ומחייב את כולם לשמור על סדר וסביבת חיים מוגנת ובטוחה. באמסטרדם, חיפשנו מקום חנייה בחניון תפוס ומלא, מצאנו מקום חנייה שמור לנכה אשר נותר פנוי. אף אחד לא מעז לגעת בה. אצלנו זה לא ממש קורה.
לציבור שלם בארץ אין אינטרס לשמור מקום חנייה לנכה, והסיבות מושרשות עמוק בתודעה. בהיעדר תחבורה ציבורית יעילה, הנהג הישראלי נאלץ להשתמש ברכב פרטי. כל מכונית חדשה, מצופפת את השטח הגיאוגרפי המצומצם של מדינת ישראל. מספיק להעיף מבט בפקק תנועה בשעות העומס בבוקר, בדרך השלום בתל אביב, ואפשר להבין כל מכונית אחת יושב נהג אחד. למהלך של רכישת רכב פרטי,כמובן יש השלכות כלכליות וחברתיות. מכוניות פרטיות ונהגים בישראל מעבירים מדי שנה תשלום למדינה, באמצעות רכיבי מס: אגרות רישוי, שווי שימוש, מיסים על חלקי רכב, קנסות תעבורה ועוד… כל רכב מצטרף לטור ארוך על הכביש, יוצר פחות שטח פנוי ומגביר לחץ. לכן הנהג הישראלי מפתח דפוס התנהגות מסויימת: קנטרנית ("שילמתי כסף על רכב פרטי, לא נשאר פראייר") אחוז תזזית ("עוף לי מהעיניים") ואמפתיה ("לא מצאתי חנייה במקום העבודה שלי.חניתי במקום חנייה לנכה.למה?! עוף לי מהעיניים").
אמנם ברקע, רשויות מקומיות עושים מאמץ מוסיפים עוד ועוד מקומות חנייה לנכים, כנדרש בחוק. אבל אם המדינה תייצר מערכת אכיפה יעילה – משימה בהחלט הגיונית – פקחים ושוטרים יגבירו את הנוכחות שלהם במרחב הציבורי, וירשמו דו"חות למקומות שאינם נשמרים ונתפסים לרוב על ידי אנשים שאינם נכים, מתוך חוסר מודעות למשמעות של מקום חנייה זה עבור אדם שהוא מוגבל בניידות. אם מוסיפים לכך את העובדה שרוב מקבלי ההחלטות הרלוונטיים נסעו וחנו במקומות חנייה לנכים, שעבור רובם המושגים "חניה – נכה" הם מילים נרדפות, ולכן אפשר להבין מדוע העסק אבוד מראש.
מקום חנייה לנכה מאפשר את שילובם של אנשים עם מוגבלות בניידות, ומממשת את זכויותיו כאזרח מן השורה, להגיע לעבודה, להשתתף בפעילות חברתית, ולהיעזר בשירותים חיוניים כמו בריאות, חינוך, קניות, ואפילו להגיע הביתה.
לסיום, לקראת קמפיין חניית נכים שיחל בחודש נובמבר, ומתוך התקווה לשפר את המצב, צירפתי תצלום של אמן מיצבים, ROBERT RICKHOFF, מפרש מחדש את המרחב הציבורי בסדרת תצלומים שעברו מניפולציה דיגיטלית. הוא יצר סצינה בתוך סביבה, שלכאורה כל מקומות חנייה פתוחים לציבור, למעשה אלו מקומות שמורים לנכים. מדובר בפרט חזותי שמעביר מסר פרובוקטיבי, הומוריסטי (אולי?) אך מאלץ את הצופים להסתכל פעמיים ולחוש אי נעימות.
כל פעם שתראו מקום חנייה נגיש, שמרו אותו לאנשים עם מוגבלויות.
