מנוע הרכב פעל, ישראל עישן סיגריה והאזין למוסיקה. לפתע עצרה מאחריו ניידת של משטרת התנועה והשוטר ירד לבדוק את תווי החניה של הרכבים שחנו בחניות הנכים המסומנות במקום. לישראל לא היה תו נכה והוא ידע כי רכבו עומד בחניית הנכים כי התמרור הכחול היה מול עיניו.
מכאן התפתח דין ודברים בין השוטר לנהג:
"סליחה אדוני הנהג, יש לך תו נכה?"
"לא, אני רק ממתין שניה לחברה שלי".
"אדוני, אתה מודע לכך שאתה נמצא בחניית נכים?"
"אבל אני לא חונה, אתה לא רואה שאני ברכב?" התריס הנהג.
"אדוני, ללא תו נכה אסור לך להיות כאן" הסביר לו השוטר.
"תשמע, אני מחכה רק שניה, אם יבוא נכה אני אזוז".
"לא אדוני, אסור לך להיות כאן, אתה לא מבין?"
"אבל אני באוטו, מה הבעיה?" היתמם הנהג.
"הבעיה היא שאתה לא מציית לחוק, אתה יודע מה אומר החוק?"
"כן, שאסור לחנות בחניית הנכים, אבל אתה רואה בעצמך שאני לא חונה אלא יושב באוטו ואפילו המנוע פועל" התעקש הנהג.
"תקשיב טוב, בחור צעיר, החוק אוסר עצירה ועמידה במקום הזה ולא רק חניה, אתה כרגע במצב עמידה ובזה עברת על החוק".
"אבל אדוני השוטר, מה איכפת לך שאני מחכה באוטו? אם יבוא נכה אני אזוז ואפנה לו את המקום" המשיך הנהג בשלו.
"אתה לא מבין שאסור לך לעמוד פה? יש לך שתי ברירות: או שתפנה את המקום מיידית או שתקבל דו"ח!" כך השוטר בפסקנות.
"אני לא חושב שאני עושה עבירה בעצם זה שאני יושב באוטו, אני יכול להזיז מתי שיבוא נכה. תראה לי את החוק שאסור לעצור כאן" השיב הנהג בהתחכמות.
"אינני חייב להראות לך את החוק. למדת אותו בתיאוריה ואם לא למדת אז הסברתי לך קודם. כעת הזז את רכבך – זו הוראה!!!"
"תגיד לי, נראה לך שכבר הגיע נכה? אז למה שאפנה את האוטו?" התריס הנהג.
"או קיי, ברגע זה אתה מקבל דו"ח ואז תעמודנה בפניך שתי אפשרויות: האחת – ללכת לדואר ולשלם, והשניה – ללכת לבית משפט".
"תעשה מה שבראש שלך, אני רואה שאין לך מה לעשות ומשעמם לך. אני אלך איתך לבית משפט, פרינציפ. אבא שלי עורך דין, הוא יעשה אותך כזה קטן!"
"אין בעיה" השיב השוטר והתפנה לרשום את הדו"ח.
הדו"ח נרשם כהלכה עם פרטי הנהג שישב ליד ההגה: 'העמדת את הרכב הנ"ל בחניית נכים… בניגוד להוראת תמרור 437 המוצב במקום' …סכום הקנס: 1,000 ₪ לתשלום תוך 90 יום".
בתגובת הנהג נרשם: 'אם יבוא נכה אני אזוז'.
חלפה שנה והשוטר קיבל זימון לעדות על הדו"ח. הנהג הצעיר אכן מילא את הבטחתו ובחר להישפט. בבית המשפט הוא ניצב מחויך, מלא ביטחון עצמי וחדור רוח קרב.
השופטת לתובע: מה סעיף האשמה?
התובע: אי ציות לתמרור 437 האוסר חניה במקום השמור לנכים.
השופטת לנהג הנאשם: האם אתה מודה באשמה?
הנאשם: לא, כבוד השופטת, אני רק חיכיתי כמה שניות לחברה שלי שהלכה לקנות כמה דברים מהסופר. אמרתי זאת לשוטר.
השופטת: אתה נכה?
הנאשם: לא!
השופטת: האם השוטר הסביר לך את לשון החוק?
הנאשם: הוא אמר שאסור לחנות ואני היית באוטו בהמתנה… וגם האוטו היה מונע.
השוטר מתערב: הסברתי לו שאסור לעצור ואף לעמוד בחניית הנכים.
השופטת: אתה מודה שעצרת בחניית נכים?
הנאשם: כן!
השופטת: אתה מודה שהמתנת כמה שניות לחברה שלך?
הנאשם: כן, אבל…
השופטת: בלי אבל. האם קראת את חוק הנכים?
הנאשם: אני מכיר אותו בכללי ויודע שאסור לחנות בחניית נכים. אני לא חניתי ורק חיכיתי ברכב.
השופטת: הבה ואקריא לך את נוסח התקנה: "תקנה 72: לא יעצור, לא יעמוד ולא יחנה במקום שמסומן לרכב של נכה". לפני רגע הודית בפה מלא שעצרת במקום ועמדת במקום. המתנה היא עמידה במקום. מכאן שעברת על החוק. השוטר ביקש או הורה לך לעזוב את המקום ולא עשית כדבריו. חסד עשה עימך השוטר שלא האשים אותך באי-ציות לשוטר, כי אז מצבך היה גרוע. היתה לך אפשרות לשלם את הקנס תחת זאת בחרת לבזבז את זמנו של בית המשפט על נושא שהוא ברור כשמש. אני מוצאת אותך אשם ועל כן דנה אותך לקנס של 1,250 ₪".
