הנאשמת הינה נכה ונהג הרכב לו ניתן הדוח היה בעלה. כנגד הנאשמת נרשם דוח בגין חניה באין עצירה השמור לפריקה וטעינה.
לטענת הנאשמת, היא הסתמכה על דף ההסבר המלווה את תג חניית הנכה המפנה לתנאים בחוק חניית נכים, על פיו מותר לרכב של נכה לחנות במקום בו החניה אינה מותרת בהתקיים התנאים המצטברים הקבועים בחוק, ובהם כי בסמוך למקום אין מקום חניה מוסדר לנכים או שהוא לא היה פנוי בזמן החניה, החניה נעשית באופן שאין בה סיכון לעוברי דרך ואין היא מונעת מעבר חופשי להולכי רגל, לעגלות ילדים ולעגלות נכים, ואינה גורמת להפרעה ממשית לתנועה. לטענתה, בעלה שנהג ברכב, אכן הסתובב פעמיים באזור אולם לא מצא מקום פנוי מוסדר לציבור או לנכים. עוד טענה הנאשמת כי החוק אינו מתייחס לאזור פריקה וטעינה אשר מזהיר כי חל איסור מוחלט לחניית רכב נכה במקום, והעלתה טענה בדבר טעות במצב משפטי.
המדינה ביקשה להסתמך על פסק דינו של כב' השופט ג'ובראן בעניין דומה, בו קיימת התייחסות לצורך לבחון את היחס בין תמרור טעינה ופריקה לבין חוק חניית נכים.
השופט פאול שטרק זיכה כאמור את הנאשמת מחמת הספק. ראשית, קבע השופט כי מפסק דינו של כבוד השופט ג'ובראן עולה כי טרם הוכרע היחס בין תמרור פריקה וטעינה ובין חוק חניית נכים.
לגופו של עניין, קבע השופט כי הנאשמת/הנהג הצליחו לעורר ספק סביר ביחס לשאלה האם החוק מאבחן בין מקום חניה לא מותרת, בו ניתן להחנות בהתקיים התנאים מצטברים שבחוק, לבין איסור מוחלט על חניית רכב נכה בניגוד לתמרור "אין עצירה" (למעט פריקה וטעינה), וכי די בכך כדין לקבוע כי התנהגות הנאשמת ו/או הנהג אשר הסתמכו על דף ההסבר בעניין, הינה סבירה.
"לטעמי" כתב השופט, "לשון חוק חניית נכים היתה גורמת לנהג הסביר להבין כי תנאי חניית רכב נכה חלים על כל מקום בו החניה לא מותרת, כולל איזורי פריקה וטעינה, כל עוד התמלאו כל התנאים בהתאם לחוק חניית נכים".
להכרעת הדין בעניין מדינת ישראל נגד אביזוהר רחל
המידע באדיבות:
