מידע מסייע

מאת: נרי סבנייה

אני מהלכת עם מקלות ומשתמשת בקלנועית קטנה. בשנתיים האחרונות הייתי בניו יורק פעמיים, פעם למשך חודש ימים לרגל עבודה, ופעם לשבוע כתיירת, והנה רשמים:

כל האוטובוסים בניו יורק נגישים בלי יוצא מהכלל, וההליך פשוט, אחרי שמכירים אותו: ממתינים בתחנה, כשהאוטובוס מגיע הנהג מנמיך את האוטובוס (נהניתי לראות שהם קוראים לזה

kneeling, לכרוע ברך) ומוריד רמפה חשמלית. באוטובוס מאחורי הנהג יש מושבים מתקפלים שניתן להרים כדי לפנות מקום ובכל אוטובוס יש מקום לשתי קלנועיות/כסאות גלגלים. הואיל וחובה להסתובב עם הפנים קדימה, צריך לתמרן קצת במקום צר. בהתחלה זה לא היה לי כל כך קל, אבל אחרי פעמיים התרגלתי וידעתי כבר איך לסובב את הקלנועית. אם זה בעייתי, אפשר גם לעלות לאוטובוס בהילוך אחורי. הנהג ימתין בסבלנות עד שתסיימו (ואגב, הנוסעים האחרים שממתינים בתחנה יחכו עד שתעלו ועד שהנהג יקפל בחזרה את הרמפה, ורק אז יעלו הם). לאחר מכן הוא מרתק את הקלנועית ברצועות מיוחדות כדי למנוע נפילה, ושואל היכן אתם רוצים לרדת. כשמגיעים ליעד הוא מוריד את הרמפה, משחרר אתכם, והופ, יורדים. עשיתי את זה בכל יום שהיינו שם, הלוך וחזור, וזה איפשר לי להגיע לכל קצוות מנהטן.

בעיה קטנה: פעמים רבות המכונות לרכישת כרטיסים לתחבורה הציבורית (כולל אוטובוסים) נמצאות למטה בתחנה הרכבת התחתית, כלומר קודם צריך לרדת ורק אז מגיעים למכונה. צריך לברר מראש היכן יש מכונה במפלס הרחוב או במקום שיש מעלית.

בין מנהטן לברוקלין: אין אוטובוסים

כלומר, יש אוטובוסים, אבל הם עושים מסלול מאוד ארוך ומפותל וייקח שעתיים להגיע מהרובעים השונים של ניו יורק למנהטן. על כל פנים, זה היה המצב מהמלון שלי בברוקלין (קרוב לגשר ברוקלין), שם האוטובוסים לא היו אופציה אמיתית. יתכן שיש רובעים אחרים שמהם הגישה קלה יותר.

כדי לנסוע ממנהטן לניו ג'רזי היינו צריכים לבדוק איזו חברת אוטובוסים מפעילה את הקו הרלוונטי, להתקשר אליה ולהודיע שאנו זקוקים לאוטובוס נגיש. החברה אכן שלחה אוטובוס נגיש, אבל הנהג היה נהג חדש ועדיין לא הספיק לעבור את הקורס המתאים, ולא ידע איך מורידים את הרמפה… למזלי, אני יכולה להתנייד גם ללא הקלנועית. קיפלתי אותה, והחברים שהיו איתי הכניסו אותה לתא המטען ועזרו לי לעלות לאוטובוס. כלומר, יש פתרון, אבל צפו לתקלות.

עשיתי ניסיון לנסוע ברכבת התחתית ממנהטן לברוקלין. לקחתי איתי חברה ליתר ביטחון. התברר לנו שהנגישות שם אינה אמיתית.

יש באינטרנט רשימה של תחנות הרכבת התחתית שאמורות להיות נגישות, אבל כשהגענו לתחנה המיועדת שלנו, מצאנו שהמעלית מקולקלת אף על פי שהמידע לא הופיע באינטרנט. היה שלט שהודיע על הקלקול, אבל לא היה כתוב היכן התחנה הקרובה ביותר עם מעלית. עוברי אורח אדיבים כיוונו אותנו.

יש מעליות שהיציאה מהן היא בזווית ישרה לכניסה. כלומר נכנסים ואז צריכים לתמרן את הקלנועית כדי לצאת ימינה או שמאלה. חלק מהמעליות קטנות –

לא תמיד קל.

כדי לא לעבור בשער רגיל מסוג

turnstile (שער קרוסלה), יש בתחנות הנגישותAutoGate – – שער שאם מעבירים בו את כרטיס הרכבת, הוא נפתח בצורה רגילה, כמו דלת. אבל כנראה צריך כרטיס מיוחד כדי לעבור שם – הכרטיס הרגיל שרכשנו לא פתח את השער, וכמובן שבתור תיירים אין באפשרותנו לרכוש כרטיס נכה, זו פרוצדורה שלמה. אחד העובדים במקום פתח לנו את השער.

בין קצה הרציף לקרון יש רווח לא קטן, ובנוסף לכך הקרון קצת יותר גבוה מהרציף. הגלגל הקדמי של הקלנועית נתקע ברווח ולא הצליח להתגבר על שני המחסומים ביחד –

רווח פלוס הפרש גובה. נאלצתי לרדת מהקלנועית והחברה שהיתה איתי, בעזרת כמה נוסעים גברתנים, העלו אותה לקרון.

כשהגענו ליעד ורציתי לנסוע אחורנית כדי לצאת מהקרון התברר שהדלת נפתחה בדיוק מול עמוד בטון (יש הרבה עמודים כאלה ברכבת התחתית של ניו יורק). שוב, הייתי צריכה לתמרן ברוורס אלכסון ולהיזהר שהקלנועית לא תתהפך תוך כדי.

בקיצור, כשהגחנו ממעמקי התחתית נשמנו לרווחה כאילו סיימנו איזו מלחמה. אני מניחה שתושבי ניו יורק כבר מכירים את המערכת ומסתדרים אולי טוב יותר, אבל לתיירים היא לא נגישה.

עניין הרכבת התחתית קריטי במיוחד אם לקחתם מלון מחוץ למנהטן ואתם רוצים להגיע למנהטן, כי כאמור, אוטובוסים הם לא אופציה והמוניות יקרות בטירוף, כי בשעות העומס הנסיעה מתוך מנהטן ואליה עלולה להימשך אפילו שעה וחצי. קחו מלון במקום שבו תהיו רוב הזמן.

הרכבת התחתית של ניו יורק

אני מסוגלת לקפל את הקלנועית שלי בעצמי. כל נהגי המוניות בניו יורק ירדו מהרכב כדי לעזור לי להכניס אותה לתא המטען. אפשר להזמין מוניות נגישות בניו יורק, אבל לא טרחתי להזמין מונית כזאת כי כאמור יכולתי להסתדר בלי.

הירידה מהמדרכות לכבישים במנהטן (וגם בברוקלין, לא יודעת לגבי שאר הרבעים) מוסדרת היטב ברובם המכריע של המקומות. עם זאת, מצב התשתיות שם נורא ואיום: בורות בכביש, מהמורות במדרכה… אבל בסך הכול הנגישות טובה ו'חרשתי' את העיר בקלנועית בלי בעיות מיוחדות.

לא נתקלתי בשום מקום שלא היה נגיש. הגעתי אפילו לחנות קטנטנה למוצרי סריגה שצריך היה לעלות אליה בארבע מדרגות. לחלון הראווה הוצמד שלט ועליו נכתב מספר טלפון לצורך נגישות. התקשרנו, ומיד יצאו אלינו שתי זבניות עם רמפה מתקפלת ממתכת ופרשו אותה. הרמפה היתה בשיפוע שאיפשר עלייה קצת מאומצת, אבל אפשרית בהחלט. בחנות אחרת כיוון אותי עובד המקום לכניסה האחורית שהיתה נגישה.

במקומות רבים יש דלתות כפולות (בגלל הקור בחורף) שהן כבדות מאוד, אבל בכל פעם שניגשתי לדלת כזאת, האדם הראשון שהבחין בי סייע לי מיד לפתוח אותה, וגם פתחו לי את הדלת הפנימית. כולם: זקנים וצעירים, נשים וגברים, שחורים, לבנים, צהובים וכל שאר הצבעים.

הייתה הכוונת שילוט ברורה לכל האלמנטים הנגישים (שירותים נגישים, מעליות, רמפות, כניסות נגישות) וכמעט אף פעם לא הייתי צריכה לשאול את עובדי המקום היכן הם. בכל מקום שהיו בו שירותים, היו גם שירותים נגישים.

המודעות לנגישות של הניו-יורקים מן היישוב גבוהה מאוד.

חזית מוזיאון המטרופוליטן לאמנות

במלון לא ביקשתי חדר נגיש כי אני מסתדרת גם בחדר רגיל, אבל כשהגענו שאלתי את העובדים אם הם יכולים להשאיל לי שרפרף פלסטיק כדי שאוכל להתקלח בישיבה. לא תאמינו, אבל בכל המלון הזה (100 חדרים נדמה לי) לא הצליחו למצוא בשבילי שרפרף. למזלנו, עדיין לא הגיעה שעת סגירת החנויות. יצאנו לבית המרקחת הקרוב ושאלנו אותם היכן אפשר לקנות כסא פלסטיק פשוט? כיוונו אותנו, וקנינו בעשרה דולר. בסוף השהות שלנו השארנו את הכיסא תרומה למלון.

סיכום – סעו לניו יורק, העיר נגישה.