מתחילת הלחימה העמותה פינתה מאות אנשים עם מוגבלות ומשפחותיהם למקומות בטוחים ונגישים.
להלן סיפורה של עדה מזוז ,תושבת אשקלון, היא מתניידת בעזרת כסא ממונע. עדה ומשפחתה פונו על ידי "Purpel Vest Mission" מבית עמותת נגישות ישראל
בבוקר ה-7.10 מדינת ישראל התעוררה למציאות שלא חלמה עליה מעולם. בזמן שהחלו להבין את מימדי האסון, פרויקט "Purpel Vest Misson" של עמותת נגישות ישראל החל לפעול. מטרתו היא לפנות אנשים למקומות בטוחים ונגישים. העמותה פתחה חמ"ל שאליו כל מי שזקוק לפינוי יכול להתקשר וכן, גייסה מאות מתנדבים שיעזרו להפעיל את מערך הפינוי.
מתחילת הלחימה העמותה פינתה מאות אנשים עם מוגבלות ומשפחותיהם למקומות בטוחים ונגישים. להלן סיפורה של עדה מזוז, תושבת אשקלון. היא משותקת ברגליה ומתניידת בעזרת כסא ממונע. עדה ומשפחתה פונו על ידי "Purpel Vest Mission" מבית עמותת נגישות ישראל.
כאשר פרצה המלחמה בשבת בבקר היא שהתה יחד עם בעלה בשדרות אצל בתה. עדה מספרת שהיא הייתה לבד בבית עם בעלה שהחלו האזעקות והם הלכו לממד, כפי שהם "רגילים" במצב שכזה, אך הפעם זה ממש לא היה "רגיל". עדה מתארת ומספרת שכ-40 דקות לאחר שהאזעקות פסקו, הם התחילו לשמוע יריות ללא הפסקה מחוץ לביתם וצלצול האינטקום של הדירה צילצל ללא הרף. מבחוץ היא שומעת צעקות בעברית במבטא ערבי, נאמר להם שזה משטרה ובקשו מהם לפתוח את הדלת. עדה ובעלה היו בחרדות והיסטריה.
הם הבינו שמחבלים שרוצים לפרוץ לביתם נמצאים למטה ונעלו את חדר הממד בו הם שוהים. עדה שמעה שהמחבלים פרצו לביתם של שכיניהם ולעוד שתי משפחות שגרות בסמוך עליהם ורצחו אותם. שזה רק עניין של זמן עד שהם יגיעו אליהם.
עדה ובעלה שהו בממד במשך כ-36 שעות רצופות במהלכן היא ישבה על הכסא שלה זאת בלי לצאת לנוחיות ואת צריכה נאלצה לעשות על עצמה. במהלך כל השהות בממד עדה הייתה בקשר עם מיכל רימון, מנכ"לית עמותת נגישות ישראל, שדרשה לשלומה שאלה איך ניתן לעזור לה ויידעה אתה כי מצאה לה מקום בטוח ונגיש בקיבוץ "דליה" שבצפון הארץ אליו היא יכולה להתפנות. עדה ציינה עוד "שזה לא פעם ראשונה שמיכל מסייעת לה. 'כל פעם שיש אזעקה בשדרות, עשר דקות אחרי, מיכל מסמסת לה ושואלת לשלומה והאם צריכה עזרה/ חילוץ'. "עדה אתם בסדר? עדה אתם צריכים עזרה? את רוצה לצאת או להגיע לאן שהוא? ותמיד אני יודעת שהטלפון הראשון שאקבל זה ממיכל היקרה, אני מודעת לזה וזה שנים כך".
לבסוף, העמותה פינתה את עדה ומשפחתה לקיבוץ דליה וגם שם וידאה שהם בסדר. שהמקום מתאים מספיק לצרכיה, אם היא יכולה להיות שם עצמאית ובמידה ולא העמותה תדאג לפנות אותם למקום אחר. עדה מתארת: "הצימר היה מעולה, נתן לה מרווח נשימה אחרי מה שעברה וחוותה, יכלה לשבת קצת בחוץ להתאוורר מכל התופת שראתה".
לאחר מספר ימים, עדה אומרת: "מיכל והעמותה העבירו אותנו למלון אחר ודאגו לכל מחסורנו, הן בארוחות, והן בחדר נגיש. מיכל גם דאגה להביא לנו שוברים של בית קפה לנדוור, כמו כן, הגיעו כמדי יום מתנדבים למלון ודאגו לשלומנו, הביאו לנו פירות, חטיפים, חמגשיות, מוצרי היגיינה. לקחו אותי למקום שיש בו חלוקת בגדים," היות והיא יצאה מדירה בשדרות מחוסרת כל, בבהלה ובלחץ להתפנות. עדה מסכמת ומוסיפה "שלאורך כל השהות במלון ליוו אותנו ללא הפסקה. וגם שהגעתי למלון חיכו לי מנגישות ישראל, הראו לי את החדר, ישבו איתי קצת, שאלו אם אני צריכה משהו נוסף".
