הזכאי לתגמול על פי חוק נכי רדיפות הנאצים, התשי"ז-1957, הוגדר בסעיף 3 לחוק כמי שעלה לישראל לפני יום כ"ב בתשרי תשי"ד (1 באוקטובר 1953) וביום כ"ט באדר ב' תשי"ז (1 באפריל 1957) היה ולאחר מכן נשאר אזרח ותושב ישראל, ודרגת נכותו אינה פחותה מ- 25%.
ואולם, במסגרת הפרשנות הנוכחית של משרד האוצר, שהתקבלה עוד בזמן כהונת הכנסת הארבע עשרה, כל מי ששהה על אדמת גרמניה ביום 1.1.47 נשללת ממנו הזכות לקבל קיצבה על פי חוק נכי רדיפות הנאצים, אף אם הגרמנים שוללים זאת ממנו.
מאחר ומדובר בעיקר בניצולי שואה ששהו על אדמת גרמניה במחנות עקורים, ורבים מהם היו ילדים.
שינוי זה במדיניות האוצר הוא חמור ומפלה – כי עד למועד הצעת החוק שילם האוצר קיצבאות גם למי שהיו על אדמת גרמניה ביום 1.1.47.
זהו עוול מוסרי שבו שתי קבוצות אוכלוסייה זהות, הינן בעלות זכויות שונות, שכן מי שהקדים לתבוע זכה בקיצבה ומי שאיחר לתבוע קיצבתו נשללת. עוד יודגש כי מדובר בקבוצת אוכלוסייה מבוגרת ומצומצמת.
מוצע לתקן את סעיף 3 ולקבוע בו חלופה זאת, כך שלא תישלל מהם הזכות לקיצבה הן על ידי הגרמנים והן על ידי משרד האוצר.