חדשות

מקור: מכל מקום, הטלויזיה הישראלית ערוץ 1

אבי פירסט: שלום לגילי שם-טוב בקריית-שמונה, איך זיהום הים אצלכם בקריה?

גילי שם טוב: אצלנו בעיקר אין מים בנחלים, זאת הבעיה!

אבי פירסט: או.קיי., אני יודע שאתם נורא עגומים ועצובים שם נורא בגלל הפועל גליל עליון שעכשיו היא כבר לא בדיוק הפועל גליל עליון,

גילי שם טוב: כן,

אבי פירסט: אנחנו אבל רוצים לדבר על עניין אחר, על נגישות לנכים, יש חוק, חוק שנחקק, אמור להיאכף, אבל בסופו של דבר בשטח, אתם מוצאים תמונה עגומה, מציאות איך לומר, עגומה למדיי.

גילי שם טוב: כן, זה נכון שיש חוק, אבל החוק זה תקוע, בגלל ויכוחים בירוקרטיים, הוא תקוע סביב אישור התקנות, אז החוק באמת אושר לפני שלוש שנים, אבל הוא לא נכנס לתוקף, אבל האבסורד הגדול שאנחנו מצאנו שמוסדות כמו "יד שרה", "יש שרה" ארגון שאמור לדאוג לנכים, או כמו בתי-משפט שאמורים להגן ולשמור על הנכים, בדיוק לאכוף את החוקים האלה, מוסדות כאלה, הנכים פשוט לא יכולים להגיע לאותם מוסדות, וזה סיפור די מדהים ודי מתסכל שמביאה כתבתנו ניבה קרן-אור.

ניבה קרן אור: שלוש שנים לאחר שהתקבל התיקון לחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות, שקבע כי כל מבנה ציבורי, חייב להיות נגיש לנכים, הוא עדיין נראה כמנותק מהמציאות.

אייל יעקב, קטוע רגל: אני רוצה לעלות סידור בבית-משפט, אין לי איך להגיע לבית-משפט, אין לי גם איזשהו אינטרקום שמישהו ירד, אולי יש להם איזה, אולי הם מחזיקים פה סבלים.

ניבה קרן אור: אנחנו הגענו פה עם אייל יעקב, הוא נכה, איך הוא אמור לעלות לפה לבית-המשפט?

מוני סנדרוביץ: יש לנו בעיה, נכים לא יכולים להגיע לפה, לא יכולים להיכנס לבית-המשפט.

אייל יעקב: יכול להיות שבית המשפט מחזיק סבלים, כי הוא אמור לאכוף את החוק הזה, של חוק נגישות נכים, במקומות ציבוריים.

מוני סנדרוביץ: כרגע, נכה, לא יכול להגיע לבית-המשפט, זה המציאות כואבת, אין מה לעשות!

ניבה קרן אור: המציאות הכואבת, לא מסתיימת בבית-המשפט, בבית-החולים "העמק" בעפולה, שמשרת מאות אלפי אנשים מכל רחבי האזור, דווקא הייתה חניית נכים קרובה לכניסה, הייתה.

אייל יעקב: לפני חודשיים, אני בא הנה לחנות, אני רואה שאין פה חנייה לנכים, אני רואה את השלט הזה שמפנה אותי מערבה, שמתברר שהוסיפו לי עוד 120 מ" הליכה, בעלייה, זו גם עלייה מתונה, אומנם, אבל שמה זה בכלל. למה לעשות את זה? למה לענות אותנו?! למה אנחנו צריכים ללכת עוד 120 מ", כאשר אנחנו באים הנה, אנשים חולים ונכים, אנחנו לא באים לבלות כאן!

ניבה קרן אור: לנכים שמגיעים אל בית-החולים בתחבורה ציבורית נכונה דרך ארוכה הרבה יותר. ההליכה אל בית-החולים, אל סניף "יד שרה", אל בית-משפט השלום ואפילו סתם הליכה לקניות ברחוב, הופכת למפרכת ומתסכלת במיוחד, כשבמקום זוג רגליים בריאות, אתה יושב על כיסא גלגלים.

מוני סנדרוביץ: זה פשוט לא ייאומן, כמה אטימות יש בחברה שלנו, אם אני בא עם כסא גלגלים לחניית נכים, וחונה לי שם מישהו, ואני אומר לו סליחה, אני צריך להחנות, הוא עושה לי עם היד, מנפנף לי עם היד וממשיך ללכת, זו החברה שלנו.

אבי פירסט: האיש שאל, למה אתם עושים לנו את זה, והתשובה היא ככה, ככה!