מאת: דנה ויילר-פולק
שיא המסלול – 207, יניב מויאל", נכתב בשלט שמעל מסלול הבאולינג שמשחקים בו רותם אלנתן ויותם טוטר, הסובלים משיתוק מוחין ומתניידים בכיסאות גלגלים.
מספר הנקודות שצברו עם קבוצתם, באותו מסלול, רחוק אמנם מהשיא שעל השלט, אבל עצם יכולתם לשחק במסלול ולשמוח בהפלת הפינים היא שיא פרטי שלהם ושל חבריהם.
"באתי לכאן באחד מימי ההולדת שלי ולא יכולתי להגיע לפרקט, כי הוא לא היה נגיש", אומר אלנתן, בן 15 מירושלים, "כעסתי מאוד. היו צריכים להוציא אותי מהכיסא ולהחזיק אותי, וזה לא נעים. מאז לא חזרתי לבאולינג".
הרמפה שמובילה עכשיו את הנכים לפרקט המסלולים, בבאולינג "ארבל" בקניון לב תלפיות בירושלים, נחנכה השבוע, בעיקר הודות לעקשנותם של שמונה בני נוער בני 15, שבחרו לוותר על הפייסבוק לכמה שעות, התייצבו באולם הבאולינג ודרשו מהמנהל לעשותו נגיש לנכים.
מדובר בחבורת בני נוער בירושלים, שהוכיחה כי התדמית השלילית של בני גילם – כמנותקים מבעיות חברתיות – היא רק תדמית. מה שהתחיל בשביל חלקם כמחויבות אישית בבית ספר, הפך עד מהרה לפרויקט שבו הפגינו נחישות רבה לחולל שינוי.
הקבוצה התגבשה בספטמבר 2009 במסגרת עמותת מעגלי צדק, הפועלת בתחום זכויות עובדים, סחר נשים, ומריצה פרויקט נגישות לנכים, במימון קרן ירושלים. העמותה גייסה תלמידי חטיבות ביניים בעיר. לדברי נעה פוקסמן, רכזת שיווק המרכז החינוכי בעמותה, "אספנו 14 חברים, שחלקם הצטרפו במסגרת מחויבות אישית וחלקם בהתנדבות מלאה. בהתחלה היה תהליך לימודי בלבד בענין נגישות לנכים. הנחנו שהקבוצה תרצה להמשיך פרויקט מהשנה הקודמת, הנגשת מתנ"ס, כי ירצו לראות תוצאות מהירות".
אבל פוקסמן ועמיתה הופתעו מתגובת בני הנוער. "מה לנו ולמתנ"סים?" מסבירה סמדר נורי את תגובת חבריה לקבוצה. "רצינו להנגיש מקום שידבר אלינו, שיהיה רלוונטי, מקום שאנחנו ובעלי מוגבלויות היינו רוצים להיות בו".
כדי לאתר מקום כזה הם יצרו לפני כשלושה חודשים קשר עם "בית הגלגלים", עמותה המסייעת לבעלי שיתוק מוחין, ניוון שרירים ומחלות אחרות. בני הנוער ובעלי המוגבלויות קיימו פעילויות יחד. "התחלנו לעבוד בשיתוף פעולה עם הקבוצה מבית הגלגלים. עשינו יחד סדר, ט"ו בשבט ול"ג בעומר", מספרת תמר כהן-הטב, ממובילות הפעילות. "באחד הימים רצינו להיפגש עם בעלי מוגבלויות במקום המפגש הקבוע שלנו, והבנו שהוא לא נגיש. ניסינו לחשוב לאן אפשר לצאת יחד ומיד חשבנו על הבאולינג, מקום שאנחנו אוהבים ללכת אליו".
ביקור בבאולינג הבהיר לקבוצה שאי אפשר להביא לשם בעלי מוגבלויות. "פנינו למנהל המקום וביקשנו לפעול להנגשת המקום", מספרת תמר שכטר מהקבוצה.
מנהל הבאולינג, יואב זבולוני, הופתע מהתייצבות בני הנוער במשרדו. "הם באו נחושים וסיפרו שהיו כאן בעבר ושהם רוצים לחזור עם חברים, אבל העדר רמפה מקשה עליהם. התחברתי לדברים ברמה האישית, כי בני בן ה-14 הוא נכה. לפני השיתוק הוא היה שחקן באולינג מצטיין, ואחרי התאונה הפסיק לשחק. זה מה שבלם אותי עד כה מלהתקדם עם ההנגשה. בהמשך ראיתי נכים שוכבים על הרצפה ומגלגלים את הכדור והבנתי שזה נחוץ. החלטתי ללכת על זה, יחד עם הקבוצה הזאת".
הקבוצה הפגישה את זבולוני עם בעל מקצוע ומסרה לו הצעת מחיר מדויקת להקמת הרמפה. זבולוני הופתע מהנחישות. "הייתי בטוח שזה ג'וק שיעבור להם", אמר, "אני גאה בקבוצה הזו ומודה שהרמפה נעשתה בזכותם. בלעדיהם זה היה לוקח הרבה זמן".
את הפירות קוטפים היום עשרות בני נוער בעלי מוגבלויות, שהבאולינג יכול לשמש להם מקום מפגש. תמר רוזוקין, בעלת מוגבלות בת 15, שהפילה את כל הפינים בזריקתה השנייה, כלל לא חשבה שתוכל אי פעם לבוא לבאולינג. "ככה זה כשאתה בכיסא גלגלים – יש מקומות שהם פשוט לא אפשרות בשבילנו", אמרה.
חלק מבני הנוער בקבוצה היו מחויבים להנגשת הנכים הרבה מעבר לשעה השבועית שנדרשו לתת. "זו מחויבות שנוצרה אצל כל אחד מאתנו מרגע שפגשנו בבני הנוער בעלי המוגבלויות. לא מקובל עלינו שיהיה דבר שאדם ירצה לעשות והוא לא יוכל", מסביר ליאל סמין, חבר בקבוצה.
כהן-הטב מודעת לכך שבני גילה מתייחסים למלים כמו סיוע ונתינה כאל מלים גסות. "זה שיצאנו בני מזל רק אומר שיש לנו מחויבות כלפי האחר", היא אומרת, "אני יודעת שאלו לא מלים אופייניות לבני נוער, אבל יש גם אנשים שאכפת להם. להשקת הרמפה באו חברים שלנו שתומכים בפעילות. אולי הם חוו משהו שיגרום להם גם לעשות משהו לטובת הקהילה. דברים לא קורים מעצמם".
