במצב המשפטי הקיים כיום בישראל מערכת הבריאות אינה מאפשרת לחולה לבחור את הרופא המטפל או המנתח במערכת הציבורית. כעולה מסעיף 23(ב) לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994 ומתקנות ביטוח בריאות ממלכתי (הסדרי בחירה בין נותני שירותים), התשס"ה–2005, קופת החולים קובעת את השירותים העומדים לרשות מבוטחיה, והדבר נעשה, בדרך כלל, תוך זיקה למקום מגורי המבוטח או על פי הסדרים כספיים בין הקופה לבתי החולים השונים. בשעה שבמרבית תחומי הרפואה הראשונית והשניונית במדינה מצויה רמת המיומנות המקצועית הטובה בפריסה ארצית שווה, בתחומי כירורגית הלב, הנוירוכירורגיה והאונקולוגיה קיימים פערי מיומנויות בין מוסדות הרפואה השונים ברחבי הארץ. בכל אחד משלושת תחומים אלה מצויים החולים במצוקה קשה ומנועים כיום מלבחור לעצמם את המרכז הרפואי הציבורי בו יזכו, לפי חוות דעת של אנשי מקצוע בתחום, לטיפול רפואי בעל איכויות מוכחות טובות יותר מאלו להן יזכו במוסד הציבורי האחר אליו הם מופנים על ידי קופת החולים בה הם מבוטחים. מצב זה מכניס את החולים ובני משפחותיהם דווקא בשעתם הקשה למאבק מול קופות החולים על הזכות לבחור במוסד הרפואי הציבורי המיטבי שהומלץ להם, מאבק המוכרע לעתים קרובות לפי מידת נחישותו של החולה ויוצר חוסר שוויוניות בין אזרחי המדינה.
לאור זאת, ובשם השוויוניות והדאגה לציבור החולים, מוצע לחייב את קופות החולים לאפשר לחולים לבחור את נותני השירותים בשלושה תחומים אלה לפי שיקול דעתם.
