המבחנים לקביעת נכות במוסד לביטוח לאומי מפלים בין גברים לנשים. החוק לביטוח לאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 בוחן את התעסוקה בטווח שקרוב למועד הגשת התביעה, ויוצר אפליה בין שני המינים: בעוד שגברים שלא עבדו בתקופה זו נבחנים על פי יכולת השתלבותם בשוק העבודה, נשים שלא עבדו בתקופה זו יחשבו ל"עקרות בית" ותיבדק יכולת תיפקודן כעקרות בית.
זהו מצב אבסורדי. נשים שעבדו ושילמו דמי ביטוח במשך שנים רבות, אבל לא עבדו בתקופה שלפני הגשת התביעה לנכות, נאלצות לעבור מבחנים הכוללים בחינת יכולות של עבודות בית שגרתיות ופשוטות, כגון קיפול סדינים וקילוף תפוחי אדמה. חוק זה מקורו בתפיסה מיושנת לפיה אישה נשואה ממלאת תפקיד של דאגה לניהול משק הבית, בעוד הגבר נושא לבדו בעול פרנסת המשפחה.
מוצע בזאת לשנות את החוק ולהשוות בין גברים לנשים שעבדו וצברו זכויות כנשים עובדות בביטוח לאומי בקריטריונים למבחנים לצורך קביעת נכות כללית. זאת על ידי תיקון סעיף 195 לחוק, המגדיר מי ייחשב מבוטח לעניין ביטוח נכות כללית. על פי התיקון, אישה נשואה שצברה תקופות ביטוח כמוצע, לא תיחשב כעקרת בית וכך תושווה בחינתה לאופן שבו נבחנים גברים.
תיקון זה ייצור הבחנה בין אישה שצברה תקופת אכשרה כמבוטחת, הן מהיותה עובדת או עובדת עצמאית והן מהיותה מבוטחת ברשות, בשל תשלומים ששילמה, לבין אישה נשואה שלא עשתה כן ונחשבת לפיכך, לעקרת בית הפטורה מדמי ביטוח, על כל המשתמע מכך.
הצעת חוק זו הוכנה בשיתוף "המרכז למימוש זכויות רפואיות".
