במהלך מלחמת העולם השנייה ברחו רבבות יהודים משטחים שנכבשו על ידי הצבא הנאצי או משטחים שהיו תחת האיום של הכיבוש הנאצי (למשל, מוסקבה, לנינגרד וערים אחרות בברית המועצות) והפכו לפליטים במדינתם שלהם או במדינות השכנות; פליטים יהודים אלו איבדו את בתיהם ואת רכושם, חיו בתנאים קשים ביותר וסבלו מרעב, מקור וממצוקה קשה; לאחר תום המלחמה הם חזרו לבתיהם ההרוסים ולקברים של קרובי משפחתם שלא הספיקו לברוח והושמדו על ידי הנאצים.
חלק מפליטי השואה מקבלים מגרמניה פיצוי חד פעמי בגובה של כ-2500 יורו שהוא פיצוי מזערי על הסבל הרב שנגרם להם בתקופת השואה; לפליטי השואה אין היום שום מעמד רשמי במדינת ישראל והם אינם נהנים מהטבות כלשהן בתור פליטי השואה; יצוין שפליטים רבים שעלו לישראל בגילאי פנסיה וטרום פנסיה, איבדו את רכושם ואת חסכונותיהם שהיו להם בארץ המוצא וגם לא יכלו לצבור וותק עבודה בישראל המבטיח להם פנסיה ראויה לעת זקנה והם מתקיימים מקצבאות של המוסד לביטוח לאומי בלבד; על מדינת ישראל מוטלת חובה מוסרית והיסטורית להכיר באנשים אלו כבקורבנות השואה ולשפר במידת האפשר את רמת החיים שלהם.
הצעת החוק המוצעת מעניקה לפליטי השואה מעמד, הכרה והטבות מינימאליות עבור הסבל שנגרם להם בתקופת מלחמת העולם השנייה וגם מבטיחה הנצחת זכרם של הפליטים על ידי תיקון חוק זכרון השואה והגבורה – יד ושם, התשי"ג–1953.
