חוק חופש המידע, התשנ"ח–1998, נועד לחולל מהפכה על ידי עיגונה בדין של זכות האזרח
לקבל מידע בעל אופי ציבורי מן הרשויות, וזאת הן במישור המהותי (על ידי קביעתה של הזכות בדין) והן במישור הפרוצדורלי (על ידי קביעת לוחות זמנים ועל ידי מינוי ממונים על חופש המידע ברשויות).
ואולם, בחינת יישומו של החוק מצביע על כך שהציבור הישראלי אינו יודע, בשלב הזה של הפעלת חוק חופש המידע, לשאול, ומספרן של השאילתות המוגשות לרשויות הציבור בישראל על פי החוק – ספור. בנוסף, נראה כי הציבור בישראל אינו יודע מה זכויותיו ולאלה שירותים והטבות הוא זכאי מכוח החוק.
לפיכך מוצע לתקן את חוק חופש המידע, באמצעות הפיכת הנטלים: באופן זה, כל רשות ציבורית תהיה מחויבת להעמיד לציבור מידע על שירותים, זכויות והטבות, להם זכאי הציבור, באופן יזום ובחינם באתר האינטרנט שלה, או במקום חלופי במידה ואין ברשותה אתר אינטרנט. כך, כל עוד הציבור אינו מפעיל את כוחו "למשוך" את המידע באמצעות בקשות לפי החוק, על הרשויות "לדחוף" את המידע על ידי הצבת כמה שיותר מן המידע ברשות הציבור, במקום שהגישה אל המידע ואיתור מידע רלוונטי יהיו נוחים.
אין כל מניעה שרשות תפיץ באופן שוטף כל מוצר מידע המיוצר על ידה לצרכיה הפנימיים ואשר חשיפתו אינה עומדת בניגוד לאינטרס אחר, שחוק חופש המידע מאפשר שלא לחשוף בגינו מידע. הדו"ח השנתי, שהחוק מחייב כיום את הרשויות לפרסם, הנו רק טיפה בים המסמכים שהרשות הציבורית יכולה, במאמץ קל שבקלים, להעמיד לרשות הציבור, ואשר מסירתם תהווה שירות לציבור. מובן כי המדובר בצעד משלים לחוק, שכן המידע שיועמד לרשות הציבור בדרך זו מצומצם מכלל המידע שהציבור עשוי להיות מעוניין בו, ואין העמדת המידע
הצעת חוק של חבר הכנסת סטס מיסז'ניקוב
