מאז חקיקתו עבר חוק נכי רדיפות הנאצים פירושים ויישומים רבים על ידי בתי המשפט. לאחרונה קבע בית המשפט העליון במסגרת פסק הדין הרשקו נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים (רע"א 5512/09), כי עוצר שהתקיימו בו חמשת התנאים המופיעים בסעיף 2 להצעת החוק נחשב כשלילת חירות לפי סעיף 43 לחוק הפיצויים הגרמני. אשר על כן, ניצולי שואה אשר שהו ברבות מערי בולגריה ורומניה בהם הונהג עוצר בתנאים אלה החלו לקבל לראשונה תגמולים לפי אחוז נכותם.
ואולם, תיקון זה יצר חוסר איזון בין ניצולי שואה שחירותם נשללה באופן אחד לניצולי שואה אשר חירותם נשללה באופן אחר. התיקון קבע כי ניצולי שואה שחירותם נשללה על דרך של שהייה בתנאי מעצר זכאים לקבל תגמול לפי אחוז נכותם אך ורק במידה ועלו לארץ עד שנת 1953. לעומתם, ניצולי שואה שחירותם נשללה בדרך של שהייה במחנות או גטאות זכאים לקבל את תגמוליהם ללא קשר לתאריך עלייתם ארצה.
יש לציין שברבים מהמקרים ניצולי השואה שעלו ארצה לאחר שנת 1953 לא עיכבו את עלייתם מרצונם, והדבר נכפה עליהם בשל סיבות שאינן תלויות בהן כגון, אי קבלת אשרות יציאה מארצות מוצאם; בשל עיכוב העלייה סבלם – חיים בתנאים קשים תחת שלטון אכזר – התמשך לתקופה ארוכה יותר.
מטרת הצעת החוק להשוות את תנאיהם של ניצולי השואה אשר זכאים לקבל תגמול מהמדינה בשל שהייתם בתנאים שוללי חירות מסוג עוצר, לניצולי השואה הזכאים לקבל תגמול מוועדת התביעות בשל שהייתם בתנאים שוללי חירות מסוג מחנות או גטאות; על פי הצעה זו כל ניצול שואה שחירותו נשללה במהלך המלחמה, תהא צורת השלילה אשר תהא, יהא זכאי לקבלת תגמול לפי אחוז נכותו ללא קשר לתאריך עלייתו ארצה.
