חדשות

שוב עוברת לה שנה ומגיע לו יום הזיכרון. ושוב אני מוצא את עצמי מתמודד ומתלבט עם ההחלטה האם לצאת מהבית ולנסות להגיע לטקס יום הזיכרון שיערך בקריית שאול ביום הזיכרון בשעה 11.

כמוני יש עוד עשרות אלפי אנשים צעירים ועד קשישים שמוצאים את עצמם נשארים בבית ביום הזיכרון על אף שרצונם וליבם נמצא בבית העלמין או באתר מורשת הנצחה.

אנשים עם מוגבלות ברוב המקרים אינם יכולים להגיע או להשתתף בטקסי יום הזיכרון בגין חוסר בהתאמות וסידורי נגישות.

כך לדוגמא, אדם עם רכב נכה, אם אין מספיק חניות נכים מסומנות ושמורות ומספיק קרובות, פשוט לא יצא מהאוטו וייסע לו הביתה מאחר ואין לו את האפשרות לבחור ולהגיע בהליכה או בהסעה או בתחבורה ציבורית.

כך לדוגמא, אם אין שירותי נכים בחלקים השונים של בית העלמין או אתר ההנצחה, מה יהיה כאשר עולה הצורך בשירותים? אנשים עם מוגבלות אינם יכולים לאלתר בשטח.

ומה עם כל אלה שהם מוגבלים בהליכה? רבים מהם קשישים – הורים שקולים, שאולי יכולים להגיע אך מה יהיה אם לא יהיה להם כסא לשבת עליו ולנוח?

ומה עם כל לקויי השמיעה? מה איתם, איך הם ישמעו את הנאומים, את דברי ההנצחה.

אז כרגע המציאות היא זו, ובה מוכתב לכל אדם עם מוגבלות או כל אדם מתקשה פשוט  לבחור באלטרנטיבה הפחות טובה עבורו – להישאר בבית לבד, לחשוב, לדמיין, לכעוס, לבכות.

האם יתכן שזו תהיה המציאות במדינת ישראל שחוגגת 60 שנות לקיומה?

רק לאחרונה, בעקבות פניות של עמותת נגישות ישראל לשר יעקב אדרי הממונה על טקסים, התקבלה החלטת ממשלה שעל הטקסים הממלכתיים להיות נגישים. בהחלט הישג, אך נשאלת השאלה האם ההחלטה תהיה עוד החלטת ממשל שלא תיושם או מאלה שכן?

חשוב להבין שאין משמעות כספית מיוחדת לעמידה בהחלטת ממשלה זו, בסך הכל מדובר על עדכון נהלי הפקת הטקסים כך שיסומנו וישמרו הרבה חניות נכים לטובת נכים וקשישים ומתקשים, שיותקנו שירותי נכים ניידים בנוסף לקיימים באזורים שונים, שבדרכי הגישה יהיו מספיק כסאות, למנות חיילים לסיוע, ליווי ועזרה ככל שנדרש להורים ולמשפחות השכולות, לתמלל את הנאומים לטובת לקויי שמיעה והכי חשוב – לפרסם לציבור הרחב ובעיקר למשפחות השכולות את דבר הסדרי הנגישות, כי הרי אם אנחנו לא נדע לא נגיע.

אני עצמי על כסא גלגלים, נכה צה"ל כתוצאה מתאונת טיסה מלפני 21 שנה. נפצעתי קשה בתאונה, אך מפקד הטייסת ציון בר-אור ז"ל נהרג במקום. במשך כל השנים לא הגעתי לקרבת הקבר, מאחר ורוחב העגלה אינו מאפשר מעבר בין השורות הצרות. במשך כל השנים, ביום הזיכרון עצמו אני לא מגיע לטקס. אין מילים לתאר את ההרגשה, את ההשפלה.

נגישות טקסים ממלכתיים הינה חובה ערכית!

לא יתכן שבמדינת ישראל 2008 – שבה מעל 22,000 משפחות שכולות ומעל 50,000 נכי צה"ל ומעל ל-500,000 אנשים עם מוגבלות – הטקסים הממלכתיים והערכיים ביותר לא יאפשרו שוויון, כבוד ועצמאות.