גם היום, כשאני מדברת עם הורים המתקשרים לקו הפתוח של אלו"ט מיד אחרי שהם מקבלים את האבחנה, אחת השאלות הנפוצות המטרידה כמעט את כולם היא האם ילדם הקט יוכל בעתיד להתגייס לצה"ל. השירות הצבאי נתפס על ידי רובנו כשילוב האולטימטיבי בחברה הישראלית.
 
זהו כור ההיתוך של החברה הישראלית - מקום בו נפגשים בני נוער מעולמות תוכן שונים, מקבוצות חברתיות שונות ובמהלך השירות יוצרים זהות ישראלית חדשה עם הווי חברתי, שפה וסלנג הייחודיים לה. השירות בצבא משמש לעיתים כמדד להשתייכות למדינה ונתפס כמעין כרטיס כניסה לחברה הישראלית. לכן, כשהבנתי שבני לא ישרת בצבא כמו יתר בני גילו, התאבלתי על אובדן אותו כרטיס כניסה שלו לחברה.

עם השנים השלמתי עם זה, אבל עדיין מדי פעם נצבט לי הלב. למשל כשקיבלנו הביתה את הצו הראשון, והייתי צריכה לשלוח מסמכים כדי להשיג עבורו פטור מהשירות, וגם כשליוויתי את אחותו לבקו"ם וראיתי אותה לבושה במדים, התגנבה לה תחושה של עצב והחמצה לתוך ההתרגשות מגיוסה של בתי.
 
כשסער הגיע לגיל 16, הוא החל להשתלב בפעילויות עם חיילים המגיעים לבית הספר בכל יום שישי, משחקים יחד משחקי כדור ומכינים ארוחת בוקר משותפת. אחרי כל פעילות כזו, סער היה חוזר הביתה ושואל אותי "מתי אני אהיה חייל?", או "כשיגמר בית ספר אני גם אהיה חייל?". בכל פעם לבי נשבר מחדש כי לא יכולתי לנפץ לסער את התקוות ולהגיד לו שהוא אף פעם לא ילבש מדים.
 
בחודשים האחרונים יצר בית הספר בו לומד בני קשר מיוחד עם בה"ד 15 - בסיס ההדרכה של חיל המודיעין. יחידת הלוגיסטיקה של המודיעין הסכימה לגייס כמתנדבים עשרה תלמידים שעברו את גיל 18 כדי שישרתו יום בשבוע בבסיס בעבודות שונות לצד חיילים בני גילם, יחוו את חוויית השירות - והחיילים בבסיס ייחשפו אליהם ויוכלו גם הם להכיר אותם.
 
סער שובץ במסגריה ובנגריה והוא לומד איך עובדים שם ומבצע עבודות שהוזמנו מהיחידה על ידי הצבא. שניים מהתלמידים, שזו שנתם האחרונה בבית הספר, עוברים שם קורס של גרפיקה ממוחשבת שלוש פעמים בשבוע (במימון הצבא), ולכשיסיימו בסוף השנה את חוק לימודיהם, ימשיכו להתנדב ביחידה על בסיס יומיומי במקצוע אותו רכשו במהלך הקורס.
 
בתחילת השבוע הוזמנו ההורים לטקס התחיילות מרגש. עשרת המתנדבים עלו על מדים, חבשו את כומתת היחידה והיו נרגשים מאוד - ולמרות ההתרגשות,
ישבו בשקט מופתי והקשיבו לנאומים של המפקדים ונראה שהם ממש מבינים את גודל הרגע והמעמד.
 
מפקד היחידה אמר בנאומו ששילוב התלמידים תורם לחיילים ולמפקדים באותה מידה שהוא תורם להרגשת השייכות של המתנדבים. בתום הנאומים, מול דגלי הלאום וצה"ל, קיבלו המתנדבים שלנו ספר תנ"ך, תהילים וחולצות. כל מתנדב בתורו ניגש לשורת המפקדים, הצדיע, קיבל את השי ולחץ יד לכולם.
 
לי, כמובן, היו כבר דמעות בעיניים. סער סוף סוף הגשים את חלומו ללבוש מדים ולשרת כחייל כמו יתר בני גילו. הרגשתי שהוא כבש פסגה נוספת בדרך לשילובו בחברה וזכה באותו כרטיס כניסה נכסף.
 
נזכרתי בציטוט המפורסם של דוד בן גוריון, שאמר: "לצבא שלנו יש שליחות לא רק בימי מלחמה, אלא גם, ואולי בייחוד, בימי שלום. הוא צריך לעצב את דמות הנוער, ועל ידי כך את דמות העם כולו". אמירה זו היא רק אחת מעשרות אמירות בהן השתמש ראש הממשלה הראשון ומקימו של צה"ל על מנת להדגיש את הקשר לו הוא מצפה בין צה"ל לבין החברה הישראלית.
 
נראה לי שפרויקטים כאלה של הצבא, הדואגים לשלב כמתנדבים גם את החוליות היותר חלשות בחברה ובכך נותנים להם תחושה של שווים, מיישמים הלכה למעשה את חזונו של בן גוריון.