רק לפני כשבוע חגגנו את פורים ונסענו ביום חמישי לעדלאידע באשקלון. הכל היה רגוע ומי העלה בדעתו שכבר למחרת היום יהפוך האזור כולו לזירת מלחמה. בתי בכורתי, שהגיעה לחופשת סמסטר מהטכניון, הצטרפה אלינו ולקחנו גם את הדודניות התאומות מירושלים לתהלוכה הפורימית. כל הארבעה היו מחופשים ונהנו מאווירת החג מסביב.
 
משום שאיחרנו קצת, החניתי את הרכב באחד הרחובות הצדדיים. סער, שנלחץ מאוד מכך שאיחרנו ואנו עלולים להפסיד את כל התהלוכה, רץ קדימה, מה שאילץ אותי לרדוף אחריו על מנת שלא ילך לאיבוד בהמון החוגג, ולכן לא הספקתי לבדוק את שם הרחוב בו החניתי את הרכב. צעדנו עם התהלוכה עד למדרחוב באשקלון ובתום החגיגות התחלנו לחזור לכיוון הכללי בו החניתי את הרכב.
 
יותר משלוש שעות דידינו ברחובות אשקלון בחיפושים אחרי הרכב, עייפים ומיוזעים כשאני מלקה את עצמי על כך שלא בדקתי מראש באיזה רחוב השארתי אותו. הילדים ממש נפלו מהרגליים וסער כבר היה ממש נסער, ממלמל לעצמו שוב ושוב "האוטו הלך לאיבוד, אוי ואבוי, אין אוטו".

מולנו עברה ניידת משטרה, ובצעד נואש עצרתי אותה וביקשתי מהשוטר עזרה במציאת הרכב. הוא כנראה שמע בקולי את העייפות והייאוש והזמין אותי לעלות לניידת כדי שנחפש יחד את הרכב. הילדים נשארו עם בתי, ישובים על ספסל בצד הדרך, בשעה שאני נוסעת עם ליאור השוטר למצוא את האבידה.
 
במהלך הסיבוב השלישי, ליאור העלה את האפשרות שאולי הרכב נגנב ואני הייתי כבר עם דמעות בעיניים, אבל הוא לא התייאש והמשכנו בחיפושים כשבכל סיבוב הרחבנו את רדיוס החיפוש. רק בסיבוב השישי נמצאה האבידה. אני רוצה לנצל את ההזדמנות ולהודות שוב לליאור המדהים, שלא התייאש ולא ויתר ובזכותו יכולנו לחזור עם הרכב האבוד הביתה. באמת שיש שוטרים טובים באמצע הדרך באשקלון.
 
למחרת היום (בשישי) נסענו לחגוג לסבא חזי - הסבא של סער - יום הולדת בטיול משפחתי בצפון הארץ, והידיעות על סבב ההסלמה האחרון תפסו אותנו בצימר בגליל. רק אז הבנתי שאנחנו חיים בשתי מציאויות מקבילות: המציאות של תושבי הדרום לעומת המציאות של התושבים ביתר אזורי הארץ.
 
כל עוד טיילנו בצפון, המשמעות האמיתית של המציאות בדרום לא חדרה גם אלינו. שמענו את החדשות, ראינו את התמונות בטלוויזיה, הקשבנו לדיווחים ברדיו, אבל היינו עסוקים בחוויות הטיול באווירה הפסטורלית והשקטה של הגליל ולא ממש הפנמנו את העובדה שבבית פרצה מלחמה.
 
רק כשחזרנו במוצ"ש לאשדוד, ישר לתוך המציאות של האזעקות, הריצה לממ"ד והפיצוצים המבהילים של יירוט הגראדים או הנפילות שלהם, הבנתי כמה הזויה מציאות החיים בה דרומית לגדרה אתה כבר באזור מלחמה.
 
לא, זר לא יבין זאת. רק תושבי הדרום יכולים להבין את החרדה מפני כל צליל של אופנוע בכביש, איך כל סירנה של אמבולנס או רכב משטרה גורמת ללב להחסיר פעימה, את החשש להוריד את המים בשירותים שמא לא תשמע את האזעקה הבאה ואיך המקלחות הופכות קצרות מאוד מהפחד שהאזעקה תתפוס אותנו עם הסבון בעיניים.
 
בתל אביב וצפונה לא מבינים את הצורך לתכנן כל יציאה וכניסה לעיר במסלולי נסיעה הסמוכים לבתים עם חדרי מדרגות, לא מבינים איך כל טיול עם הכלבים נעשה רק ברדיוס של 45 שניות מחדר מדרגות סמוך ובוודאי שלא מבינים כמה קשה לילד אוטיסט במצב המלחיץ הזה.
 
בסבב הזה, החליטו שגם את ההסעות לתלמידים הלומדים מחוץ לעיר מבטלים, כי הנהגים חששו מהכניסה והיציאה מהעיר עם תלמידי החינוך המיוחד (בהתחלה עוד התרעמתי על ההחלטה, אבל כשאחת האזעקות תפסה אותנו בדיוק בשעה שסער היה אמור לעלות על ההסעה, בירכתי עליה. הייתי משתגעת מדאגה לו סער היה על ההסעה בזמן אזעקה). ולכן הפעם, כל תלמידי החינוך המיוחד נשארו בבית, בקרבת הממ"ד.
 
החרדה והלחץ עם כל אזעקה החלו לתת את אותותיהם גם בסער, שהפך לחסר שקט, והתנהגויות שכבר חשבתי כי נגמל מהן חזרו, כמו שטף מלמולים בלתי פוסק או אטימת האוזניים עם הידיים גם כשהוא יושב מול המחשב, או ריצות הלוך ושוב ועוד התנהגויות המעידות על לחץ נפשי.
 
כל רעש בחוץ מקפיץ אותו ממקומו ואני יודעת שיעבור עוד זמן רב עד שהוא יירגע, כי גם הוא, כמוני, כבר סובל מסוג של פוסט טראומה. אלא שלצערי, כשהוא יצליח להירגע לבסוף, נכנס כבר לסבב ההסלמה הבא, וכך חוזר חלילה כמו הסיפור שאינו נגמר.