אותה "שחרית מוזיקלית" בסיום הקורס הפכה למעין מסורת בחמש השנים האחרונות, כשבכל שנה סער מנגן יצירות מורכבות יותר מאלו שניגן בשנה הקודמת ומקבל הזדמנות להראות כמה הוא מתקדם ומשתפר.
 
בכל פעם מחדש מדהים אותי לראות את השינוי שחל בסער כשהוא מופיע בפני קהל. יש משהו באנרגיה של הופעה מול קהל שגורם לסער להתעלות על עצמו, וכשהוא מתיישב ליד הפסנתר, הוא הופך מנער אוטיסט שמתקשה לדבר לפסנתרן שמצליח בעזרת המוזיקה לבטא רגשות ותחושות. המורה שלו למוזיקה אומרת לי כבר שנים שהוא מוכשר וכיום הוא מנגן יצירות שקשה לה עצמה לנגן.

השנה רציתי לברר עד כמה בני באמת מוכשר והאם הוא ממש פסנתרן, ולכן הזמנתי לשחרית המוזיקלית שני אנשים אוביקטיביים, שמבינים במוזיקה, על מנת שישמעו את סער מנגן ויחוו דעתם. בתום ההופעה, אמר לי אחד מהם שלנגנים יש יכולת טכנית שמושגת עם הרבה אימון, אבל הפסנתרן גם מעניק ליצירה אינטרפרטציה משלו.
 
סער משפר כל הזמן את יכולתו הטכנית בנגינה וככל שימשיך להתאמן, ימשיך גם להשתפר, אבל מה שחשוב באמת זה שהוא מצליח לבטא את הרגשות שלו באמצעות התווים של המלחין, ובכך נותן ליצירה משמעות משלו. אלא שעל מנת להיחשב כפסנתרן צריך להופיע - והרבה.
 
לכאורה, הייתי צריכה להתנפח כטווס מגאווה אחרי כל המחמאות ודברי השבח וההלל שנאמרו על סער, אבל כשחשבתי על הדברים בערב, בבית, נפל עליי פתאום עצב גדול ומועקה כבדה מילאה את לבי, כי ידעתי שלמרות כישרונו הגדול, סער לא יוכל להפוך את נגינתו למקצוע ולהופיע באופן קבוע והנגינה תישאר בגדר תחביב בלבד.
 
הכישרון חשוב, אך אין בו די, משום שנדרשים כישורים נוספים, כגון גמישות לשינויים, לדעת לעמוד בביקורת, להכיר בערך העצמי ולהכיר את הפוליטיקה הקשורה בפילוס הדרך ובעצבים של ברזל. כאוטיסט, סער חסר את כל אלה.
 
יתרה מזה, כשהבוגרים האוטיסטים מסיימים את בית הספר ויוצאים לתעסוקה, רובם מוצאים את עצמם במרכזי תעסוקה מוגנת. רק אנשים עם אספרגר או אוטיסטים בתפקוד מאוד גבוה, ורבאליים, המסוגלים להתנהל עצמאית לחלוטין ולנסוע לבד בתחבורה ציבורית, ישולבו חלקית במקומות עבודה בשוק החופשי.
 
בהיעדר תקציבי רווחה ומחסור בכוח אדם, רוב הבוגרים האוטיסטים ימצאו עצמם בתעסוקה מוגנת (בהנחה שיימצא מקום עבורם במסגרות הקיימות),
 משום שקיים קושי באיתור עבודות המתאימות להם ומעסיקים פוטנציאלים - כמו גם שירותי הרווחה - שבויים בקונספציות מסוימות ובדעות קדומות כלפי יכולותיהם וכישוריהם של אנשים עם אוטיזם.
 
כך קורה שנגן מוכשר כמו סער שלי, שכישרונו טופח במשך שנים, יזכה להופיע אולי אחת לשנה והמוזיקה תמיד תישאר בגדר תחביב בלבד. איזה בזבוז. יש לי חלום למצוא עבור סער בית קפה או מסעדה שבהם יוכל לעבוד בעריכת ופינוי שולחנות, סידור מצרכים על מדפים וכיו"ב ומדי שעתיים גם להנעים לסועדים את זמנם בנגינה.
 
אני עדיין לא מוכנה לוותר על החלום שסער יוכל להופיע, ולכן אני רוצה להשתמש בטור הזה הפעם כבאר משאלות ולבקש מכל מי שמכיר בית קפה או מסעדה עם פסנתר לעדכן אותי כדי שאוכל לנסות למצוא לסער מקום בו יוכל להופיע ואולי אפילו לעבור הכשרה לעבודה במקום, כך שבעוד שנתיים יהיה לו מקום עבודה כמו לרבים מבני גילו והוא יזכה לשלב בו גם את כישרונו.
 
מקום העבודה יזכה לעובד מסור, באי המקום ייהנו ממוזיקה משובחת וסער יזכה להמשיך ולטפח את כישרונו ויכולותיו. כולם יוצאים נשכרים. האם באמת לפעמים חלומות מתגשמים?