עיוור בלב ים / איתן נגב
18/01/2009
 
 
הגדל

צילום: איציק חי

בדרך כלל, אני כותב על דברים שמפריעים לי או על התמודדות אבל הפעם בחרתי לספר על אחד הדברים שעושים לי טוב בחיים הללו - הצלילה. נחשפתי לספורט מדהים זה לפני כ 5 שנים בערך והיתה לי הזכות להתקבל לחוג של אנשים מדהימים שכל אחד מהם הוא סיפור בפני עצמו. אני חלק מקבוצת הצוללים של עמותת אתגרים. פיתחנו יחד שפת סימנים שתתאים עבורי וכך הפכתי להיות הצולל העיוור העברי הראשון. עם הזמן, צברתי נסיון במים נפלאים של מפרץ אילת וסיני. עם הזמן, בא התיאבון להתפתח ולהגיע למקומות רחוקים המלאים ביפי הים: דגים אקזוטיים, כרישים, תמנונים, אלמוגים וספינות טרופות. על טיול שכזה רציתי לספר ולקוות שבעתיד אוכל להפוך אותו לסדרת סיפורים שלהם קראתי: "עיוור בלב ים".

בשנת 2007 נולד אצלי החיידק לצאת ולראות את העולם. העולם אליו אני מתכוון, הוא העולם התת מימי. לאור העובדה שנופים יבשתיים הם כבר די מחוץ להישג ידי וקשה להתרשם ממוזיאונים ללא עיניים, החלטתי כי הטיולים שאני אעשה, יתרכזו סביב צלילה, דבר המקנה לי תחושה של חופש והנאה למרות המגבלה שלי שהיא לכאורה רחוקה מאד מהתחום הזה. התחלתי לשוטט ברחבי האינטרנט וגיליתי כי העולם מלא באתרי צלילה מדהימים. אחד היעדים אשר תפס את תשומת ליבי היה חבילה לזנזיבר במחיר שנראה לי כי אני אוכל לעמוד בו מבלי למשכן איברים פנימיים. הבעיה שניצבה בפני לא היתה ההגעה אל היעד הנכסף, כי אם מציאת פרטנר. בין המתנדבים של החוג, ישנם מספר אנשים שכבר ידעו לצלול איתי ואליהם פניתי. לרוע המזל, זה לא התאים לרובם בגלל המחיר או עקב לחץ של זמן. בסופו של דבר הגעתי אל יואב ברנשטיין, אחד המתנדבים אשר הסכים לבוא איתי. כבר ראיתי בדמיוני מנטות וכרישי לווייתן, אולם עד מהרה, יצא האויר מן הבלון הזנזיברי שלי. יואב חזר בו ואני כבר הכנתי את עצמי לשוב אל הפנטזיות. בכל זאת, יואב הפתיע אותי. הוא בא עם הצעה חלופית לא רעה כלל - נסיעה לקפריסין על מנת לצלול אל הספינה הטבועה "זנוביה". הזנוביה הייתה ספינת מכולה אשר במהלך הפלגת הבכורה שלה בשנת 1980 משבדיה לסוריה, טבעה לא רחוק מנמל לרנקה. נסיבות הטביעה לא ברורות עד עצם היום הזה וספקולציות רבות אפפו אותה, החל מרמיזות על הונאת חברת הביטוח ועד הטלת אחריות על המוסד הישראלי. בכל אופן, ההפסד של עולם הספנות הביא רווח לעולם הצלילה. הזנוביה נחשבת לאחת מן הספינות הטרופות הנחשבות בעולם. היא טבעה שלמה על כל מטענה, למעלה מ 100 משאיות ענק שרובן עדיין נמצאות בבטנה.

בתחילת ספטמבר, נפגשנו יואב ואני בשדה התעופה בכדי שנוכל להתחיל את ההרפתקה הקטנה שלנו. אני מאד התרגשתי. אני שונא לטוס והמחשבה שעוד אני אעשה את זה בלי לראות די הלחיצה אותי. ככה זה שצופים יותר מדי ב"תעופה בחקירה". אחרי תהליכי הבידוק הבטחוני והטיול לדיוטי פרי, הגענו אל המטוס המצפה. בהתחשב בכך שמדובר בטיסה קצרה ביותר, לקח המון זמן למטוס להגיע אל נקודת ההמראה. אני זוכר שיואב שנרדם מיד כשהתמקמנו במושבים שלנו, שאל אותי לאחר כ 40 דקות, אם אנחנו כבר באויר ואני השבתי לו שאנו עדיין מסיעים.

40 דקות מאוחר יותר, נחתנו בנמל התעופה של לרנקה. בירוקרטיה זריזה וכבר אנו עם החפצים וציוד הצלילה מוצאים בחור נחמד עם שלט ועליו שמות המשפחה שלנו. לעזאזל, אמרתי ליואב, אפילו את שם המשפחה החדש שלי נגב הם הצליחו לשבש. הבחור היה אנגוס, סקוטי חביב ממועדון הצלילה. נסיעה קצרה הביאה אותנו אל בנין גדול שבתוכו עמדנו פנים אל פנים מול אקווריום ענק שהיה הקישוט של המועדון. אחרי תהליך קצר של בדיקת רשיונות הצלילה שלנו, ביטוח, קיבלנו מיכלים ומשקולות וישר אל המזח, שם חיכתה לנו הסירה. על הסירה הייתי צריך לתדרך באנגלית את יואב ואנגוס על סימני הצלילה היחודייים לי. חוץ מזה, הראינו לאנגוס את שרשרת הדגים שלי על מנת שיידע גם הוא להצביע לי על ברקודות שעל פי הפרסומים היו צריכות להיות במים אלה. כאמור, הזנוביה נמצאת מרחק קצר מאד מהנמל כך שלא לקח לנו הרבה זמן להגיע ליעדנו. קפצנו למים והתחלנו להעמיק. לממזרים הקפריסאים הללו יש ים כחול יפהפה כזה. אני שאלתי את עצמי איך זה שזה אותו ים ואצלם המים כחולים ואצלנו המים חומים.

כשהתחלנו לרדת, המים היו חמים למדי כי היה זה סוף הקיץ אבל ברגע שעברנו עומק של 20 מ', הגיח לפתע זרם קר, כזה שלא הייתי מוכן לו. היה לי רצון עז להוציא את וסת הנשימה מן הפה ולצרוח אבל כמובן שלא עשיתי את זה. 10 מ' נוספים ואנו ליד המדחף הענקי של האוניה הטבועה. לא נתנו לי לגעת בכלום כך שאינני יודע עד כמה המדחף גדול אבל יואב סיפר לי שהוא עצום. אחרי הכל, מדובר בספינה שאורכה כמעט 180 מ'. האיזור הלא מוכר, ההתמודדות עם אוניה טרופה אמיתית, כל אלה גרמו לי להתרגשות רבה, דבר שבא לידי ביטוי בכך ששרפתי הרבה אויר, יותר ממה שאני רגיל לצרוך בדרך כלל . לכן הצלילה הזו לא ארכה יותר מחצי שעה. עלינו חזרה אל הסירה שלנו ונחנו עד הצלילה השניה של אותו יום - חדירה אל גוף האוניה.

בצלילה הזו, ירדנו שוב ל 30 מ'. נכנסנו דרך אחד החלונות של האוניה, ששכבה על צידה. ספינה טבועה היא מקום מלא מעברים צרים, מה שמחייב הפעלת תרגולת של מעבר צר. מאחר ואני עיוור, השיטה בה צוללים איתי, היא צלילה יד ביד כאשר בן הזוג שלי מחזיק את ידי בידו וכך מאפשר לי להשתמש ביד שלו כמחוון וכנקודת התייחחסות לצורך איזון הגוף שלי מתחת למים. במעבר צר, אני שוחה מאחוריו ומחזיק בקרסול הרגל. נכנסנו אל חדר הקפיטריה של האוניה. האגדה מספרת כי אפשר עדיין למצוא ביצים קשות וכי במכונת השתייה עדיין יש פחיות של קוקה קולה. אני לא נתקלתי בשום ביצים ולא היה לי כסף קטן על מנת לבדוק את מכונת השתייה. משם טיילנו בחדר הרדיו.

קשה לי להסביר את המשיכה של ספינות טבועות. מבחינתי, מעבר לעובדה כי זהו דבר שאני יכול למשש אותו בלי לגרום נזק, עיקר החוויה היא שאוניה טרופה היא איזה סיפור שקפא בזמן. אפילו שאני לא רואה בדיוק, אני יכול לחוש את ההיסטוריה ניצבת כאן ועכשיו.

כשיצאנו שוב דרך אחד החלונות, היינו בזוית של קרוב ל 90 מעלות. כמעט ואיבדתי את רגלו של יואב אשר היה מעלי אבל שתיים שלוש בעיטות עם הסנפירים והקרסול שלו שוב בידי.

את היום הזה, סיימנו כאשר הגענו אל המלון שלנו ונודע לנו כי אנו במרחק הליכה ממרכז העיר. יצאנו לנו לחפש טברנה מקומית וכך ישבנו על סטייק טוב, ירקות וכוס יין לבן ובדרך חזרה, קינחנו בגלידת טילון תוצרת שטראוס. טוב להגיע עד קפריסין בשביל לאכול גלידת שטראוס.

למחרת חזרנו אל זירת הפשע. הפעם המטרה שלנו היתה החרטום שהיה בעומק של 40 מ'. מתחת לחרטום, ניתן לראות את המשאיות שנזרקו מן הספינה כאשר היא התנגשה בקרקעית הים. יואב סיפר לי כי כאשר הגענו אל החרטום, הוא הבין עד כמה גדולה האוניה הזו. עוד הוא סיפר לי כי המשאיות הפזורות על הקרקעית נראות כמו צעצועים שילד ענקים השליך כאשר נמאס לו מהם.

עוד לפני שהגעתי לקפריסין, עשיתי את שיעורי הבית שלי. ביקשתי כי הצלילה האחרונה אל הזנוביה תיעשה בתוך אחד ממתחמי האיחסון של המשאיות. רוב מפלצות הענק הללו עדיין קשורות אל כבלי ההטענה שלהן. ירדנו שוב וחדרנו דרך חור בגוף הספינה. המסדרון היה חשוך והיה צורך לצלול עם פנסים. יש לי כמה שרידי ראייה קטנים ואני מסוגל לראות את צבע המים. בקצה החושך ניתן היה להבחין בנקודת אור קטנה וכחולה. זהו פתח היציאה אליו נגיע בסוף הפרוזדור. נענו לאורך מסדרון ארוך כשאני חש כל הזמן כי הסנפירים שלי דורכים על גופי משאיות. בצלילה זו נתנו לי למשש גלגל של משאית, חלון של משאית אחרת ואת מכסה המנוע של משאית שלישית. התחושה היתה כי המסדרון הזה לא נגמר. לדעתי זו היתה הצלילה הטובה ביותר ואין לי מילים לתאר את החוויה הזו.

ביום הצלילות האחרון שלנו, נפרדנו מן הזנוביה ויצאנו לצלילות חוף רדודות. אני מוכרח לציין כי הים התיכון מאכזב למדי מבחינת הנוף התת ימי שלו. אין אלמוגים כמו בים סוף, רק סלעים ומספר הדגים קטן יחסית. אנגוס, ששימש לנו כגיבוי, מאד התלהב מן הענין של לצלול עם עיוור וביקש מיואב אם הוא יוכל לשמש לי בן זוג ליום הזה. מאחר ומדובר היה בצלילות עם רמת מורכבות נמוכה יחסית, עשינו את החילוף. אני מוכרח לציין כי התרגלנו אחד לשני מהר מאד והוא היה בן זוג מאד מוצלח. היה לנו מזל, חוץ מהברקודות, הצלחנו לראות תמנון שזז בדיוק כי אחרת לא היה שום סיכוי כי נגלה אותו. אני שמח שיש על שרשרת הדגים שלי גם תמנון כך שיכולתי לקבל דיווח על כך בזמן אמת. בצלילה זו, נתנו לי חטיף ודגים קטנים באו ואכלו מכף ידי. אני חשתי נגיסות קטנות באצבעות והחטיף הלך וקטן כל הזמן. אלה בהחלט היו צלילות כיף.

בסוף היום, חזרנו אל מועדון הצלילה ונפרדנו מן הצוות המקסים שעשה רבות על מנת שנהנה.

היה לנו עוד יום אחד לשרוף. מכיוון ובלילה היינו צריכים לטוס חזרה לארץ ואי אפשר לצלול לפני טיסה, ניצלנו את הזמן ושכרנו מכונית. הייתי צריך להזכיר ליואב כי הפסיכים האלה נוהגים הפוך והיה לי מוזר לשבת במושב הקדמי השמאלי בלי שאני אוחז בהגה. יצאנו מחוץ ללרנקה אל איה נפה, מקום חביב על תיירים. מצאנו לנו חוף, השתרענו על המגבות השתזפנו ויואב תיאר לי את כל החתיכות שהשתזפו בלי חזייה, כך שגם אני אוכל לדעת מה אני מפסיד.

בערב, חזרנו אל המלון, פינינו את החדר, לקחנו מונית ונסענו אל שדה התעופה. טיסה של 40 דקות ושוב אנו בארץ וכל הטיול הזה נראה כמו חלום.

לצערי, אין לי תמונות מהטיול הזה כי שכחתי את המצלמה בבית. אני מקוה שהתיאורים שחקוקים לי בראש היו מפורטים מספיק. אני מאמין כי עוד יצא לי לקחת חלק בחווית צלילה מסעירה נוספת, אולי אף במקום אקזוטי כמו הים הקריבי או משהו מעין זה.

תודה ליואב ברנשטיין, מתנדב בחוג הצלילה, שעזר לי להגשים (חלקית) חלום.
תודה גם לאיציק חי, חבר נוסף מחוג הצלילה של אתגרים, על הצילום של הזנוביה (ממסע נפרד).

לטורים נוספים של איתן

למדור מטיילים מספרים על טיולים

הדפסשלח לחברהוסף תגובה
עבור לתוכן העמוד