דחיה בבית המשפט המחוזי של ערעור עיריית ת"א על זיכוי מקנס חנייה

בעקבות זיכוי מקנס חנייה שגוי של אדם עם מוגבלות ברגליו עיריית תל-אביב ערערה על החלטת בית המשפט והעבירה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב וגם שם נדחתה עמדתה של העירייה
27/02/2012
 
 
פטיש בית משפט

 

הערעור:

 

(1) קודם לכל, כמה מילים על מצבי הרפואי הרלבנטי מאוד לנושא:
אני סובל משיתוק מלא בשתי השוקיים, מה שגורם לי לחולשת שרירים בגפיים התחתונות ולאבדן השליטה העצבית בכפות הרגליים ,(Drop Foot) דבר המתבטא בצליעה קשה בשתי הרגליים ובבעיות יציבה קשות ואי יכולת לעמוד במקום מבלי להיתמך. כל צעד עולה לי בייסורים, בהשפלה שרק נכה יבין במה מדובר ובסיכון שמא אשתטח על המדרכה והיו דברים מעולם.

 

כאשר אני יוצא לעיתים בהפסקת הצהריים לאכול, כמה מאות מטרים ממקום עבודתי, הרי בעוד שהאדם הבריא יגיע לשם תוך דקות מעטות בהליכה, אני נאלץ להגיע לשם ברכב לאחר עשיית סיבוב גדול ומנסה לחנות קרוב ככל הניתן לפתח מקום היעד, כדי להקטין את הסבל והסיכונים.

 

(2) עבור נכים עם בעיית ניידות, הרכב הפרטי הוא התחליף היחיד לרגליהם שכשלו, בלעדיו הם אינם מסוגלים לנהל אורך חיים נורמאלי. מתוך התחשבות במצוקתם, הוקצו לטובתם חניות מיוחדות לנכים, שאמורות לשמש אותם ולאפשר להם להגיע בקלות ליעד המבוקש, במינימום הליכה.

 

חוק החניה לנכים מתיר חניה לרכב נושא תג נכה, שהנכה עצמו נוהג או מובל בו, גם במקומות בהם כלי רכב שאינם נושאים תג כזה, אסורים בחניה. זו מהותו של החוק הזה, שנועד להקל על בעלי המוגבלות, המתקשים בהליכה ומשכך נאלצים לוותר על התנהלות שלאדם שאינו מוגבל, היא התנהלות יומיומית רגילה.

 

(3) החוק אינו מתיר חנייה בכל מצב והוא קובע בסעיף 2(א) שלו, כי על בעל תג הנכה לעמוד במצטבר בארבע דרישות, אותם פירטה באת כוח המערערת.

במקרה הנדון, אין חולק על מספר עובדות:
החנייה נעשתה כאשר הרכב מצויד בתג נכה.
החנייה הייתה בצמוד לאבני שפה הצבועות באדום-לבן.
החנייה לא הייתה בעמדת כיבוי אש או בתחנת אוטובוס, בתחנת מוניות וכדומה.
אין באזור הקרוב למקום בו חניתי, מקומות חניה מיוחדים לנכים.
לא חניתי באופן שמסכן או מפריע לתנועת הולכי הרגל, עגלות ילדים, עגלות נכים וכדומה.


המחלוקת היא בשתי נקודות:
האם היה בסמוך למקום חניתי, מקום חנייה אלטרנטיבי.
האם בחניתי הייתה הפרעה ממשית לתנועה.

 

(4) העירייה שולחת אותי לחנות בחניון, שהכניסה אליו נמצאת אמנם כמה עשרות מטרים מהמקום בו חניתי, אך היא לא מציינת שאין חונים על הבודקה של הכניסה וכי יש לרדת עמוק לתוך החניון פנימה כדי לחנות, מה שמגדיל את מרחק ההליכה בין מקום החניה בחניון עד למקום היעד ובחזרה, שהרי צריכים גם לחזור לרכב, לכמה מאות מטרים.

 

באת כוח המערערת חולקת על החלטת כבוד השופט גיא היימן שזיכה אותי ולדעתה נכים יכולים לחנות במקום "סמוך", כאשר "סמוך" יכול להיות גם כמה מאות מטרים מהיעד. איך בן אדם שקשה לו להתנייד רגלית, שכל צעד קשה עליו עד מאוד, יכול לחנות במרחק שכזה?!

 

בסעיף 7 של הערעור, נכתב: "משכך, היה על הנאשם, להוכיח כי בסמוך למקום חנייתו לא היה מקום מוסדר לנכים או כל מקום חנייה אחר שהחנייה מותרת בו". מה זה בסמוך, זה היא הרי פונקציה של מצב הנכות?!

 

מהצגת דבריה, כפי שעובר כחוט השני לכל אורך הערעור, עולה כי באת כוח המערערת לא יודעת נכות מהי ושהיא כלל לא מבינה באיזה קשיים עולה כל צעד למי שיש לו שיתוק מלא בשתי השוקיים.

 

(5) על רקע מצבי הרפואי והקושי הרב שלי בהליכה, כפי שפורט לעיל, נראה ציני ואכזרי במיוחד ניסיונה של עורכת הדין הנכבדה לנצל כמוצאת שלל רב ולהוציא מהקשרו את שדברי שנאמרו ביושר, שיש כאן גם (בין השאר) שיקול כלכלי, שיש לקחתו בחשבון.

 

יאמין לי כבוד בית המשפט: הייתי מוכן לשלם הרבה יותר ממה שהחניונים שבתחום עיריית תל אביב גובים, כדי לקבל בחזרה את רגלי הבריאות.

בסעיף 8 של הערעור, נכתב:


"מן האמור לעיל עולה, כי די בכך שהנאשם בחר במתכוון שלא להיכנס לחניון סמוך...": ראשית, אני לא נאשם בהליך הזה אלא משיב וחוץ מזה, מהיכן נטלה המערערת חירות להיות בוחנת כליות ולב לקבוע שחניתי שם במתכוון?!

 

בסעיף 13 של הערעור, מכלילה אותי המערערת עם עברייני החנייה, למרות שעד לעצם הרגע הזה, אני זכאי בעבירה המיוחסת לי.

בסעיף 7 המערערת מרחיקה המערערת לכת ומכנה את דברי "הבל פה".

 

כבוד בית המשפט, כל אלו הם סימנים לגישה המתנשאת והתעמרות של המערערת, כפי שהיא נוהגת שוב ושוב עם נכים החונים בתחומה.

 

ח"כ אילן גילאון יו"ר וועדת הנגישות של הכנסת (נכה בעצמו) אמר ברשת ב' ב-2.11.2011, כי עירית ת"א היא שיאנית במתן דוחו"ת חניה לא מוצדקים לנכים. הוא מאשים את עיריית ת"א כי היא מתעמרת בציבור הנכים ומטילה עליהם דוחו"ת חנייה לא מוצדקים.

 

אם ניתן היה להכניס את העורכת דין הנכבדה ולו לכמה שעות לרגליים האלה, היא הייתה רואה את הדברים באור שונה לגמרי והצגת הדברים על ידה לא הייתה כה זחוחה ובעיקר כה תלושה מהמציאות.

 

(6) לא הייתה באופן החניה שלי במקרה זה, כל הפרעה ממשית לתנועה.
העובדה היא שרכבים אינם נוסעים כמעט בנתיב הזה, גם אם הוא פנוי לחלוטין, גם כאשר הם רוצים להיכנס לחניון. מעצם מיקומו ומבנהו זה נתיב נחות. רכבים שבאים בדרך מנחם בגין מכיוון בית מעריב לא נכנסים אליו, מכיוון שאי התנועה שבתחילת הנתיב בולט משהו לתוך דרך מנחם בגין.

 

גם הפונים ימינה מרחוב לינקולן, כולל אלה שמבקשים להיכנס לחניון, עוברים ישר לנתיב המקביל, מכיוון שפשוט לא נוח להיכנס ישר לנתיב בו חניתי והם נוהגים לפנות ימינה לכיוון הכניסה לחניון מהנתיב השני, המקביל לזה שחניתי (בכביש זה יש שלושה נתיבים).


הנתיב בו חניתי משמש לכן בעיקר לחניית רכבים וכדאי לסמן בו מקומות חנייה מיוחדים לנכים ובאמת הגיע הזמן שעיריית ת"א תשקיע ותדאג ליותר, להרבה יותר מקומות חנייה מיוחדים לנכים, מהם אין די בתחומי העיר.

 

אני תוהה אגב, אם באת כוח המערערת הטריחה את עצמה בכלל למקום האירוע כדי ללמוד אותו, כדי להתרשם באופן ישיר מהשטח, או שדי היה לה לטפל בעוד "טרף קל", באמצעות המקלדת שבמשרדה.

 

(7) בינואר 2011 התקבל פס"ד בבית הדין לעניינים מקומיים בערעור על דו"ח שנרשם למר מרדכי גוליברודה. מדובר בחניה ב"נתיב המהיר" ברח' אבן גבירול. מתוך הפרוטוקול (9 עמודים), מצורפת בנספח ההחלטה.

 

מ"שיטוט" בגוגל נמצא מקרים רבים המתארים עד כמה פוגעת עיריית ת"א בזכויות החנייה של הנכים. אסתפק בשתי דוגמאות:

 

בזמן תל אביב של מעריב התפרסמה ב- 20.5.2009 כתבה תחת הכותרת: "נכים רגשית (הכוונה לעיריית ת"א): סיפורו של בעל מוגבלות שניצח את עיריית תל אביב".
אחסוך מכבוד בית המשפט מילים קשות ביותר בנושא של הכתב יובל גמליאל על עיריית ת"א ועל פקחיה, אותם היא שולחת לרחובות "לשחר לטרף".

בכותרת המשנה של הכתבה נכתב:

"פקחי עיריית תל אביב לא מרחמים על אף אחד. גם לא על נכים עם תו חניה מיוחד. זהו סיפורו של גדי ורקשטל (מקרה אותו מזכירה באת כוח המערערת), נכה תשעים אחוזים (נכה כמוני, לא מרותק לכסא גלגלים), שהחליט לא לוותר. שלוש פעמים הוא ניצח את העירייה בבית המשפט. הפעם הרביעית בדרך".


בהמשך הכתבה נשאל מר ורקשטל:
"אתה מרגיש שהעירייה מתעמרת בנכים?".
ותשובתו: "העירייה לא מתביישת ונטפלת לנכים...  אז מישהו חושב בעירייה שזה כוחות, להיטפל לאנשים האלו דווקא כשהם חלשים ולהוציא מהם כסף מהארנק? העירייה נוקטת בשיטת מצליח. אם הצלחתי להוציא כסף, יופי לי. אם לא, לא נורא. לדעתי זאת פשוט בושה וחרפה".

 

ב- 29.3.2009 התפרסמה ב- news 1, כתבה של מוטי פלד תחת הכותרת: "עיריית תל אביב נלחמת בנכים":
"עושה רושם שעיריית תל אביב פתרה כבר את כל בעיות העיר ותושביה; הדבר האחרון שנשאר לעשות זה "לטפל" בנכים, לא חלילה דרך הוספת מקומות חניה, לא חלילה בהסדרת נגישות נכים במקומות שעדיין לא הונגשו, לא חלילה באכיפת החוק על אלה שתופסים מקום חנית נכה בניגוד לחוק, יש פתרון יצירתי הרבה יותר, דוחו"ת חניה לנכים! חכמים על חלשים!

 

להם זה ממש לא חשוב אם זה הוגן, או חוקי. הם רושמים דוחו"ת, אם טעו - להם לא ייגרם נזק כל שהוא, הנכה הוא זה שיתמודד עם הדו"ח, יתרוצץ בין המשרדים)  אם נכה יחליט להגיע בעצמו למשרדי הפיקוח בעיריית תל אביב, הוא יגלה לתדהמתו שאין במקום חניות נכים), יתקשר, יעשה ככל יכולתו לבטל את הדו"ח, יפנה לארגוני הנכים, לעיתים קרובות יתעייף, יתייאש, יוותר, וישלם בכאב לב את הדו"ח הבלתי מוצדק מקצבת הנכות העלובה, רק מחוסר כוחות (תרתי משמע) למלחמות.

 

(8) ברצוני להסב את תשומת בית המשפט, שההליך הזה בו אנו נמצאים, כבר מלכתחילה "לא היה כוחות", כמו שהילדים אומרים:
האם הגיוני שמי שקבלו קנס של 250 ₪ ומבקשים כפי שהחוק מאפשר להם, להשיג עליו, ישכרו עו"ד שיעלה להם 2,000, 3,000 ₪ בתוספת מע"מ, לפחות? –הם מן הסתם יגנו על עצמם במיטב כישוריהם ויכולתם, ממש כפי שאני עושה זאת עכשיו כאן.

 

מנגד, הענקית עיריית ת"א מפעילה את המנגנון המשפטי המשומן והמסועף שלה כדי להעמיד במקומו, על חשבון זמנו היקר של בית המשפט, את זה שהשיג על הקנס וחמור לא פחות, שומו שמיים, ששופט בישראל זיכה אותו!

 

וכל זאת בשל קנס של 250 ₪. אוי לבושה!

 

די לקרוא את פסק הדין של כבוד השופט גיא היימן שזיכה אותי בערכאה הקודמת - בית המשפט לעניינים מקומיים, שכל מילה בו הייתה בסלע, כדי להגיע שוב לאותה ההחלטה בדיוק, אליה הוא הגיע.

 

בשל אי השוויון הזה בהליך, דבר שפוגם בו, אני מצפה שכבוד בית המשפט יהיה גם קצת עורך הדין שלי.


אני קורא לכבוד בית המשפט, לכבוד השופטת: אל תפגעו בזכות הלגיטימית של האדם להגן על עצמו, אל תגרמו לכך שאנשים יירתעו מלהתמודד על צדקתם ושהם ירוצו לשלם את הקנס מהחשש שלדוד אין סיכוי נגד גלית.

 

אני מבקש מכבוד בית המשפט לדחות את הערעור ולהשית על המערערת לשלם לי פיצוי, על עוגמת הנפש, על הזמן שהקדשתי לנושא ועל הזמן שנעדרתי מהעבודה. בכך ניתן לשים קץ למנהג של עיריית ת"א להלך אימים ולסתום פיות של ציבור הנכים החונים בקרבה, ללא כל הפרעה ממשית לתנועה או להולכי הרגל ושכל רצונם הוא לנהל חיים רגילים ככל הניתן, למרות מצבם הבריאותי.

 

פסק הדין מצורף לכתבה בתור הקבצים הבאים:

  פסק דין חלק 1
  פסק דין חלק 2
  פסק דין חלק 3
  פסק דין חלק 4
  פסק דין חלק 5
הדפסשלח לחבר
עבור לתוכן העמוד