מבט מבחוץ - ערבה לב - רכזת שרון דרום של העמותה

10/03/2011
 
 

כשאני נוסעת באוטובוס, אני מסתכלת על אנשים סביבי. אני רואה איך גבר חרדי מנסה בדיפלומטיות להתרחק מגופה של אישה בגופייה ומכנס צמוד, אני רואה איך נערה בת 16 מעדיפה לדבר בטלפון ולא עם אחותה שיושבת לידה, אני רואה איך חייל קם (בהנחה שהיה לו המזל למצוא כיסא פנוי) ומפנה את כיסאו לאשה המבוגרת שנכנסה על סלסלת הקניות. אך, בעיקר—אני שומעת. אני שומעת את המרמור של הנערה כשהיא מתלוננת על המבחן בלשון, אני שומעת את תפילותיו השקטות של הגבר החרד, אני שומעת את ההצעה של החייל "בואי, שבי, גם ככה אני עוד מעט יורד".

אני, כמו כמעט כל שאר האנשים באוטובוס, אף פעם לא חוויתי חוסר שמיעה. אני לא יודעת מה זה לא לשמוע את התלונות והתפילות וההצעות. כשאדם מנהל שיחה באוטובוס—כולם סביבו שומעים אותה, כולם סביבו מנתחים אותה, לעיתים מעבירים ביקורת ולעיתים מסכימים עם הדובר. כשאדם מדבר באוטובוס, הוא חושב כפליים על כל מילה; פעם ביחס לאדם אליו הוא מדבר, ופעם ביחס לאנשים סביבו. שמעתי לא פעם אנשים עוצרים באמצע משפט ומשנים את המילה שתכננו להגיד, כשהרגישו שנוסע אחר לא יקבל את דבריהם. שמעתי סטודנטים מקטרים על דתיים שלא מתגייסים, עד שהם רואים שלידם יושב חייל עם כיפה על הראש וציצית מתחת למדים. שמעתי חיילים מתלוננים על "הערבי ההוא שהם עצרו" עד שהם רואים ששני מושבים קדימה יושבת אישה ערביה. שמעתי קשישים מתלוננים על חוסר הנימוס של החיילים והנוער בימינו—עד שהם רואים את אותו חייל נעמד ונותן את כיסאו.

הדובר אינו הגורם היחידה במשוואה זו; הרי, השומע לוקח חלק פעיל לא פחות. האדם שמחוץ לשיחה עושה הכל כדי שלא ידעו שהוא מקשיב, אך ברגע שהוא יורד מהאוטובוס, הוא מיד פונה לחברו ואומר "שמעת מה הזאת שישבה לידנו דיברה עליו?! " . האדם שמחוץ לשיחה נושך את חיכו בנסיון לא להגיב לנאמר, בנסיון לא להתערב. ולעיתים, האדם שמחוץ לשיחה מכניס את עצמו לשיחה—קופץ פנימה עם הערה או הארה, איזהשהו היגד מבריק שהיה חייב להיאמר.

השיחה באוטובוס היא תופעה מוכרת; דו השיח בין גבר וחברו שמיד הופך לרב-שיח עם שני מדברים וחמישה מקשיבים. כל השחקנים יודעים את תפקידם ומוכנים לבצעו בכל רגע נתון. ולכן, תארו לעצמכם את הבלבול, התדהמה וחוסר היציבות כשאתמול באוטובוס הייתה שיחה שרק המשוחחים יכלו להשתתף בה.

אתמול, עליתי לאוטובוס בדרכי הביתה והתיישבתי במקום הפנוי הראשון. הכיסא היה נגד כיוון הנסיעה, אז התחלתי להתסכל על שאר האנשים באוטובוס. בצידו השני של המעבר, ישבו שני ילדים, בן ובת, ודיברו בקול, להפתעתי (ולהפתעת האישה שישבה לידם) הם לא דיברו בקול רם מידי, אלא התאימו את עצמם לסביבה. מספר מושבים הלאה, ישבו גבר ואישה אשר ניהלו שיחה רועמת בשפת הסימנים. הסתכלתי על האנשים סביבם, חישפתי את הסימנים הרגילים שיש לאנשים "מחוץ לשיחה" באוטובוס—ובעיקר מצאתי בלבול. היה ניתן לראות כי אנשים לא ידעו איך להתמודד עם שיחה שהם לא יכלו להבין. נוסעי האוטובוסים רגילים לא להבין שיחה אם היא בשפה אחרת אבל, כפי ששמעתי אדם אומר כשירד מהאוטובוס, "זה לא סינית—זה עברית". בלבול הנוסעים רק גבר כששמעו את הילד נפרד מהילדה ואומר שהוא יצטרף להוריו. הוא ניגש לזוג והחל לדבר איתם בשפת הסימנים. שאר הנוסעים החלו להחליף מבטים.

לא הרבה אחרי זה, ירדתי מהאוטובוס ובדרכי מהתחנה הביתה, חשבתי על מה שראיתי. ההנחה של הנוסעים באוטובוס שהם יוכלו להקשיב לכל שיחה, פתאום הפתיעה אותי—פתאום ראיתי את התופעה מבחוץ. הבלבול של אנשים עם היותם "מחוץ" לשיחה—ולא במובן הקונבנציונלי.

עלתה בי שאלה אחת מרכזית; מי היה בחוץ במקרה זה? הרי, הנוסעים הרגישו שהם מחוץ לשיחה, ללא יכולת להבין או להתערב בה; אני, אני הייתי מחוץ לקולקטיב—הבטתי על המתרחש מבחוץ; והזוג, הם היו מחוץ לקולקטיב באופן מוחשי. עדיין לא מצאתי תשובות לשאלה זו, אך למסקנה אחת כן הגעתי. יכולתו של הילד לקפוץ מבפנים החוצה ומהחוצה פנים, לגשר בין הפערים ולבטל את החלוקה—יכולת זו ראויה לציון והוא דמות לחיקוי לכולנו.

הדפסשלח לחבר
עבור לתוכן העמוד