פרק ז'
24/12/2005
 
 

היום הגעתי לבית הספר חמש דקות אחרי הצלצול. לא היה לי חשק להתמודד עם אף אחד,
והרשמה נראתה לי עדיפה. אך, כמו תמיד, המזל שיחק נגדי. דווקא הבוקר הזה, המורה
לאנגלית, שתמיד באה ותמיד מדייקת, החסירה בשל מחלה ולנו היה שיעור חופשי.
"יש!!!!!" צעקו כולם בהתלהבות, והמורה המחליפה לא הצליחה להרגיע אותם, ונכנעה.
"אז מיכלי", חייכה רינת, נזכרת בקיומי "עזבת את המסיבה במהירות, ולא סיפרת לנו על החבר
המסתורי שלך".
כולם נעצו בי עיניים סקרניות, ואני התעצבנתי. מילא רינת, אליה התרגלתי, אבל מה מה הקטע של כולם? אפילו טל נראה כאילו הוא חייב לדעת מה היה כל הקטע. למה לא עוזבים אותי במנוחה?
"ולמה את בדיוק חושבת שמיכל תספר לך?" אירית לפחות באה לקראתי "אולי תספרי לכולם על
מיכאל..."
לרגע רינת החווירה. מיכאל היה חייל שלהפתעתה הרבה, לא נשבה בקסמיה, ונטש אותה
לטובת חיילת שותפה. לרינת היה זה הרגע המשפיל ביותר שידעה וממש לא רצתה לדון בזה.
"הי", חזרה לעשתונותיה והצביעה שוב אלי "אני משוכנעת שאת אפילו לא שמעת על אהובה של מיכל".
"לידיעתך..."
"ואני גם יודעת למה", צחקה "כי אין כזה. מיכל המציאה אותו!"
"לא נכון!" כעסתי, כמו שאף פעם לא כעסתי. ממש רתחתי "למעשה, אתמול ביקרתי אותו." אוף. למה עשיתי זאת? אני חייבת ללמוד להפסיק להגיב. מתי אלמד?
"מסכנה..."
"למה?" התערבה אירית "אני בטוחה שהוא עדיף על חברייך הנהדרים, למעשה הוא חייל.
תגידי לה מיכלי".
"בטח גירש אותה איך שהוא ראה אותה", הסבירה "נכון, מיכלי?" להפתעתי לא ראיתי לעג בעיניה. הסתמן מאפילו משהו שדמה לצער אמיתי. בכל זאת, החלטתי להפנות גבי. לא רציתי לשקר, שכן, תמיד עולים עלי וגם ממש לא היה לי מצב רוח להתחכמויות שלה ובטח לא לרחמים.
למזלי, המורה הייתה חדשה ועייפה, ולא היה לה כוח להתמודד איתנו. היא אפילו הרשתה לי לצאת מהכיתה.
הגעתי לרחבה, ושם בכיתי. לא היה אכפת לי, שכולם יראו. קיללתי את היום בו קיבלתי
את האינטרנט. קיללתי את היום, שהתחלתי להתכתב עם דן, קיללתי את המסיבה
הארורה הזאת, והכי, את פי הגדול.
 
"מיכלי", אירית צצה משום מקום "את בסדר?"
בכיתי. לא יכולתי לדבר עם אף אחד.
"זה בסדר", חיבקה אותי אירית " הכל יהיה בסדר".
עכשיו סיפרתי לה הכל. מהתחלה ועד לטלפון האחרון.
היא כלל לא גערה, לא הטיפה ולא צחקה, רק חיבקה אותי והרגיעה אותי.
"תשכחי ממנו", אמרה לבסוף "הוא באמת לא שווה את זה".
"אני לא מאמינה", סוף סוף נרגעתי "איך הייתי טיפשה כל-כך".
"לא נהגת בחוכמה, זה נכון", ההטפות מתחילות? "אך אם הוא היה יותר חכם, היה
קולט שאת נערה מדהימה, ולא היה נותן לך להתחמק ממנו. האמת שנשמע לי ממש מגעיל. מה הקטע של לצאת עם בחורים נכים, פשוט טמבל".
חייכתי חיוך רחב, וממש אהבתי את אירית. איזו חברה!
"אני יודעת שאת סתם אומרת", אמרתי "אך את חברה נהדרת, ואני אוהבת אותך".
"גם את נהדרת", החזירה לי חיוך "ממש נפלאה, ואני מתה עליך".
התחבקנו. זה באמת היה רגע מרגש, וכבר ראיתי את התגובות לקטע, אם היה כלול בסרט-
איזה קיטש! באמת!
"הי", קראה "אמי הסכימה להביא כלב".
"באמת?"
"איזה גזע נראה לך?" שאלה "זה צריך להיות כלב קטן".
"מעורב",אמרתי בהחלטיות" עדיף בהרבה מגזעי. גם יותר בריא וגם כך תצילי אותו ממוות."אני התנדבתי פעם באס או אס וראיתי איך מרדימנים כלב, שלא מצאו לו בעלים. אחד הרגעים הכי עצובים שידעתי".
אירית הסכימה עימי מיד ואמרה שמוטב לחזור לכיתה.
 
בשאר היום התעלמתי מרינת, והייתי דווקא במצב רוח טוב. לרגע הבנתי שאני לא
צריכה חבר, לא כשיש לי חברה נהדרת כל כך. רינת מהר גם התייאשה ועברה לנושא החם החדש. הפרידה של איציק וטלי. כלם ידעו שרינת דלוקה על איציק ועכשיו זו ההזדמנות שלה.
 
בסוף היום, כשנשמע הצלצול, וארגנתי את הדברים, ניגש אלי רון. מודה, שאף פעם לא התייחסתי אליו במיוחד.
רון היה דווקא חמוד, גובה ממוצע, שיער שטני ועיניים אפורות. הוא נחשב ביישן, די יורמי. הוא בכלל לא נהג להתערב בחיי החברה. רק הלימודים עניינו אותו וספרים. כך שממש הופתעתי, כשבא אלי.
"מיכל..."אמר בהססנות, לא בטוח אם כדאי לו להתערב עכשיו "רק... רק רציתי...."
"מה?" שאלתי בחיוך. באמת בחור נחמד. אולי קצת ילד מידי.
"רק רציתי להגיד...", נשם עמוקות ושמעתי אותו סופר בלחש. "רינת ממש סנובית. אל תתייחסי אליה. היא ממש מרשעת!"
"מרשעת?" קצת מוגזם.. בעצם לא... ראיתי שהסמיק "הא, כן. צודק. כבר למדתי להתעלם ממנה". קצת שקר.
"בכל מקרה", המשיך "את בהחלט בחורה מרשימה וכל הכבוד לך על הכל. אותו בחור אידיוט אם עזב אותך".
עכשיו התרגשתי.
"תודה",עניתי "זה באמת נח..." הוא נעלם וראיתי את אירית מתקרבת.
"מיכלי", אירית אמרה "דיברת עם רון כהן?"
הנהנתי.
"מה פתאום?"
סיפרתי לה על איך שבא וניסה לעודד אותי, או משהו.
"בחור מוזר", משכה בכתפיה "אך דווקא חמוד".
"נכון", וזו הייתה האמת. מכיוון שאף פעם לא התבלט יותר מידי, אף פעם לא חשבתי
עליו, אך הוא בהחלט היה חמוד. גם באופי וגם במראה, למעשה...
"לא משנה", משכתי בכתפיי "בכל מקרה הגעתי לידי החלטה!"
"מה?"
"ברגע זה שכחתי מי זה דן, שכחתי מה קרה", דיברתי במהירות "והכי חשוב - החלטתי
שאני לא רוצה בכלל חבר!"
ולפני שאירית הספיקה להגיב, הסתלקתי לכיוון הבית.
הפעם נסעתי עם הכסא עד הבית, רציתי זמן לעצמי. להפתעתי, מצאתי עצמי חושבת רק על רון. מעניין מה פתאום פנה אלי? יכול להיות בכל זאת...? לא, בטח פנה מאמפתיה. גם עליו רינת יורדת הרבה. חש מן המשותף. בטח אפילו יש לו מישהי. בחורה חכמה כזאת. אתם יודעים ואולי...... לעזאזל, על מה אני חושבת? מדובר ברון! ברון ובי, איזו טיפשה אני. אסור לי שוב להכנס לזה. אין, לי לא יהיה חבר! הגיע הזמן שאקלוט את זה!
 
 

הפרק הבא, פרק ח', יפורסם בתאריך ה-27.12.05, יום שלישי, יש למה לחכות...

הדפסשלח לחברהוסף תגובה
עבור לתוכן העמוד