פרק ט'
30/12/2005
 
 

כבר למחרת שוחררתי מבית החולים. הכאבים נחלשו, והבדיקה הראתה, שהמצב השתפר.
איך שהגעתי הביתה, אנג'י רצה לקראתי, מקשקשת בזנבה.
"אנג'י", התחלתי ללטף אותה בבטן "התגעגעתי אליך".
"גם היא התגעגעה", אימא חייכה, והניחה את כף ידה על כתפי, "ברוך שובך".
מחייכת, נעתי לכיוון החדר. כמה טוב להיות בבית. אני לא מעריכה מספיק את הבית.
באמת יש לי בית יפה, בהחלט עדיף על בית חולים.
לעולם לא ארצה לשוב לשם, ל-עו-לם...
פתאום נזכרתי בניתוח. איך אני יכולה להחליט אם הניתוח כדאי? אני לא רופאה.
הסתכלתי ברגלי בתסכול. המחשבה, שאוכל ללכת, הייתה נפלאה, אך מה אעשה באמת אם
המצב יחמיר. הרופא טען שיש סיכון די רב לשיתוק מוחלט, ואפילו לא ביטל את
אפשרות המוות. אמנם הדגיש שהאפשרות הזאת כמעט לא קיימת, אך עדיין זה לא לגמרי
בלתי אפשרי.
עצמתי את עיני. למה צריך להחליט החלטות בעולם הזה? שיהיה איזה "מר החלטות",
שתמיד ייתן את ההחלטה הנכונה. הוא היה יכול ממש לעזור לי, אך מובן ש"מר החלטות" כזה לא
קיים בכלל, ועלי להחליט לבד. אוף!
הבחירה הייתה בין ללכת על-בטוח, ולהישאר במצבי הקיים, שמתסכל לגמרי ונמאס לבין לקחת סיכון, שאו יאפשר את הליכתי, או יהרוס את חיי לגמרי. ממש לא ידעתי במה לבחור. מצד אחד, ממש נטתי לעזוב את הרעיון, חיי לא כל-כך גרועים בסך-הכל, באמת. לעומת זאת, המחשבה שבאמת אוכל ללכת הייתה מרוממת. ממש. זה ישנה את חיי בצורה משמעותית. איזו שאלה, ברור שהניתוח כדאי. אבל מה אם...?
שונאת!!!! תמיד שנאתי להחליט ועוד כזה דבר. נו, באמת. למה שלא אמא תחליט וגמרנו?
דפיקה על הדלת עצרה את הרהורי.
"פתוח!" קראתי "אתם מוזמנים להיכנס".
אירית נכנסה, וחיבקה אותי חזק חזק, היא אפילו טיפה הכאיבה לי, אך זו הייתה
הרגשה נפלאה.
"את לא יודעת כמה הדאגת אותי", דמעות בצבצו בעיניה "אני כל-כך מצטערת".
"על מה?", אז לא דמיינתי את התנצלותה המוזרה של חברתי, לפחות אפתור עכשיו את
התעלומה.
"כי עזבתי אותך כך לבד..." גמגמה "את החברה שלי ועלי לשמור עלייך יותר טוב".
"אירית!" צחקתי "בחייך, אני ילדה גדולה כבר, ולא צריכה השגחה צמודה".
"אולי", משכה בכתפייה "אך מעתה אשים עליך עין הרבה יותר".
צחקתי, ואחרי שנרגעה, אירית הצטרפה אלי.
"הנה", חייכה, והביאה לי שקית "ברוך שובך, והחלמה מהירה".
בהתרגשות פתחתי את השקית, והוצאתי ממנה דובון מתוק. איזה יופי. אני מתה על
השטויות האלו. הנחתי אותו על המיטה, ואז הודתי לאירית.
"אין בעיה!" שמחה, שאהבתי את המתנה "אז, זהו, את סוף סוף בבית".
הנהנתי. אירית ניגשה למערכת שלי, ושמה דיסק של שירי שנות השמונים, ואיך שמדונה החלה לשיר, הצטרפנו בזיופים.
קצת השתגענו, וצחקנו ללא הפסקה, היה ממש כייף. אז אירית סיפרה לי כיצד כל הכיתה דואגת.
"כל אותו יום היו לי מיליוני שיחות", התיישבה "כולם שאלו לשלומך".
"אני אוהבת את הכיתה הזאת", חייכתי "ואם לא רינת..."
"גם רינת התקשרה", היא עכשיו ממש הפתיעה אותי "התחילה בסנוביות הרגילה שלה,
ואף צחקה עלייך, אך בסוף שאלה ברצינות מה שלומך. אני נשבעת לך, אני שמעתי ממש
דאגה בקולה".
"בטח!!!"
"גם לי זה היה מוזר", היא לא צחקה "אך רינת באמת נשמעה מודאגת".
"מוזר..."
"כן".
"אז יותר אל תנטשי את בית הספר לטובת בית החולים", חייכה "אפילו שבית ספר
מגעיל. תאמיני לי, חמודה, זה לא שווה את זה".
פרצתי בבכי. אירית הייתה מופתעת, ולא הבינה מה קורה לי. היא, מן הסתם, עוד לא
שמעה על הניתוח.
כרבע שעה בכיתי, כשאירית מחבקת אותי, בלי להבין את הסיבה.
"מה קרה?" שאלה, כשראתה שנרגעתי "הא, חמודה?"
סיפרתי לה על הניתוח, ועל כך שזו החלטתי אם לבצע אותו או לא. דיברתי ודיברתי
רק עם הפסקות לבכות קצת. בסיום דבריי, אמרתי לה שזה פשוט לא הוגן, ואני ממש
גרועה בהחלטות - אפילו בקטנות וטיפשיות, כמו מה ללבוש - אז איך אני יכולה
להחליט בדבר כזה חשוב...
"אוי,מיכלי", אמרה "זו באמת החלטה קשה, אך אמך צודקת, זו צריכה להיות החלטה
שלך".
"מה את חושבת?"
"אני לא יודעת", הודתה "זו החלטה מסובכת, והקטע הוא שאני לא מסוגלת להבין, אני
מתארת את הרגשתך, אך אין לי מושג איך זה לחיות עם שיתוק, ובאמת אני לא יכולה
להחליט בשבילך".
"אני יודעת".
"פשוט תחשבי על הבעד והנגד", הוסיפה "תעשי מן טבלה כזאת, את יודעת".
"זה מיותר", אמרתי בשקט "כבר חשבתי המון על בעד ונגד. הבעד זה שאולי אוכל ללכת,
והנגד זה שבסוף לא אוכל להזיז כלום".
"את צודקת", בלעה רוק "עדיף בעצם שאלך עכשיו, רק חזרת מבית חולים ו..."
ראיתי שהיא ממש לא מרגישה בנוח, אז הודתי לה על המתנה ונפרדתי.
היא הלכה, ואני נשכבתי ועצמתי עיניים. לחשוב כבר לא היה לי כוח. אימא עצמה
אמרה שיש לי עוד זמן להחליט. נרגעתי, קצת חשבתי על אירית ומיד נרדמתי.
 
התעוררתי רק למחרת, וממש הייתי בהלם. ישנתי יותר משתיים-עשרה שעות!
כשהתעוררתי כבר לא היה אף אחד בבית, חוץ מאנג'י.
שמחתי, היה מתאים לי להיות קצת בשקט. אכלתי, ואז ניגשתי לטלוויזיה והעברתי
ערוצים. עצרתי בערוץ המדע.
בדיוק דיברו על ניתוח בחוט השדרה. דיברו על עקמת, אך עדיין זה אותו סוג ניתוח,
אני חושבת.
הראו אישה אחת, שהניתוח ממש הצליח לה, היא נראתה כמו דוגמנית או משהו כזה.
לעומתה,הראו גם נער, שאחרי אותו ניתוח שכב על המיטה, ולא יכל אפילו לדבר.
כיביתי מיד את הטלוויזיה. זה לא בדיוק מה שהייתי צריכה לראות.
העיקר זה שיש לי עוד זמן, אני לא צריכה למהר עם ההחלטה הזאת.
הפעלתי את הקומפקט דיסק ונהניתי ממוזיקה. פתאום שמעתי שמישהו הגיע. לא הבנתי,
השעה הייתה רק אחת עשרה.
אנג'י רצה לדלת, ושמעתי את אבא. מוזר, מה הוא עושה פה?
"מיכל",אבא בא ונשק לי בלחי "מה נשמע, מתוקה?"
"בסדר".
"דיברתי היום עם ד"ר בר, אבא ניגש ישר לעניין "הוא מציע לבצע את הניתוח עוד
שבוע".
"מה???"
"הבעיה היא שעוד מעט הוא נוסע לחו"ל", הסביר "ואם לא נעשה זאת עכשיו, הניתוח
יתקיים רק עוד כשנה, וד"ר בר מאמין, שלא כדאי לדחות זאת יותר מדי".
"למה?"
"לא משנה", התחמק "אני יודע שאימא אמרה שיש לך זמן, אך עדיף שכבר תחליטי".
"עכשיו?"
"מצטער, ד"ר בר כבר צריך תשובה".
"אם יש את לחץ הזמן", נשמתי עמוק "אז מה דעתך?"
"או-קי", הרים ידיים "אם את שואלת אותי, כדאי מאוד לבצע את הניתוח. הסיכונים
הם די קלושים, ורק תחשבי על יכולתך ללכת, זה יהיה נפלא".
"בסדר", הייתי מבולבלת, אך דבריו נשמעו הגיוניים "אעשה זאת".
אבא חיבק אותי, אמר שאני עושה את הצעד הנכון, וטלפן לד"ר בר לאשר את הניתוח
ביום שני הקרוב.
שני? זה פחות משבוע, הוא שיקר לי, הוא... אלוהים! עוד פחות משבוע אהיה בבית
חולים.
בערב אבא סיפר לאימא. היא כעסה עליו, וטענה שהעמיד אותי במצב קשה ולא הוגן, אבא אמר שלא הייתה ברירה, ושתאמין לו שזה לטובה. כל אותו זמן שכבתי במיטה, תמהה אם אחרי
הניתוח אראה כדוגמנית, או אשכב במיטה, בלי יכולת אפילו לדבר.
 

הפרק הבא, פרק י', יפורסם ב-2.1.06, יום שני, יש למה לחכות... 

הדפסשלח לחברהוסף תגובה
עבור לתוכן העמוד