פרק טו'
17/01/2006
 
 

סוף סוף הגיע הרגע הגדול, הרגע לו חיכיתי כל-כך הרבה זמן - הוצאת הגבס.
בבוקר באו ד"ר בר, האחות ועוד רופא, והתחילו להוציא את הגבס, כבר ממש הרגשתי
שיחתכו אותי, אך מובן שטעיתי.
אחרי מה שנראה נצח, סוף סוף הייתי חופשייה מהגבס. יש!
ד"ר בר הודה לאחות ולרופא, והם יצאו. ידעתי שעכשיו הגיע רגע האמת:
האם אני אוכל ללכת?
"טוב", לחץ ד"ר בר את ידי, "נתחיל לראות מה קורה אתך".
הנהנתי.
"דבר ראשון", חייך "נבדוק את הרגישות שלך ברגל".
"מה?"
"תכף תראי", אמר, ולקח מכשיר חד, לכיוון רגלי, "תגידי ברגע שתרגישי את הכאב".
עצמתי עיניים. לא הרגשתי כלום.
ד"ר בר ניסה שוב, וגם הפעם לא הרגשתי כלום. כבר הרגשתי ממש מאוכזבת. כל הסבל הזה וכלום??
"אל תדאגי", ליטף אותי בחמימות "עוד מוקדם מידי להתייאש"
הוא דקר אותי שוב, הפעם במשהו יותר חד. הפעם הרגשתי כאב המום. אמרתי לד"ר בר.
"יופי!" קרא "נעשה לך עכשיו צילום רנטגן, אך אני כמעט משוכנע שאת בקרוב מאוד תלכי".
התרגשתי כל-כך, כשנעתי לכיוון חדר הרנטגן, החיוך לא עזב את פני.
זה באמת יקרה - אני אלך!
הצילום עבר מהר, וכבר ד"ר בר הסתכל על הצילום, הוא חייך והנהן. יש!!!
עכשיו חזרנו לחדר וד"ר בר התיישב לידי.
"עכשיו מיכלי", אמר "אסביר לך הכל, גם אתם יכולים להקשיב, מר וגברת לוי".
הסתכלתי בו בזהירות. מעכשיו חיי הולכים להשתנות. את זה כבר ידעתי.
"עכשיו אני כול להגיד לכם בבטחה שהניתוח הצליח", התרגשתי מאוד "ואני בטוח
שבעוד מספר חודשים מיכל תלך לביתה ברגליה שלה".
"עכשיו", המשיך "החלק שלי הסתיים. על מיכל יהיה לעבור פיזיותרפיה. חשיבות הפיזיותרפיה גדולה מאוד. הרוב, מיכלי, עכשיו תלוי בך".
"בי?"
"בך", הנהן "את צריכה להיות אמיצה וחזקה. תהליך ארוך וקשה מצפה לך. לא
יהיה לך קל ללכת, כי לא עשית שום שימוש ברגלייך, עלייך להפעילן לראשונה. הרבה
אנשים מתייאשים באמצע, הרבה כבר משתגעים מרוב עצבנות, אך מובן שהרוב מסיימים
הליך זה בהצלחה, ורובם אף שכחו מה זה להיות משותק.
מחר את תועברי לשיקום, שם תעברי פיזיותרפיה. תעשי תרגילים רבים לרגליים, עד
שתוכלי ללכת, ואז כבר תשוחררי לביתך. שם עדיין תצטרכי להקפיד על התרגילים. לאט לאט,
חייך כנערה רגילה יתחילו. בעצם אני נפרד ממך עכשיו, ומאחל לך הצלחה רבה, ושתשמרי על
קשר. נתראה עוד בביקורים".
ברגע שסיים דבריו, לחץ את ידו של אבי והלך.
אז זהו, עכשיו אני אלך לשיקום. קיוויתי ששם תהיה הרגשה נוחה יותר.
למרות כל אזהרותיו של ד"ר בר, לא חששתי, וכל הסבל והייאוש שעברתי שם הכניסו
אותי להלם, ואני מאמינה שהשאירו בי צלקת לעולם.
 
"זהו", אימא חייכה "ובזה אנו נפרדים מבית החולים. אני כבר אורזת מזוודה, הסיוט
נגמר".
"כן",נשמתי לרווחה "ובקרוב מאוד אלך".
"כן!" ליאת הריעה "וואו, שכחתי להגיד לך. נחשי מה?"
"מה?"
"אני ממש מאוהבת".
"הא הא".
"ברצינות",צחקה "הפעם זה שונה".
"הא הא".
"לידיעתך", עכשיו כבר התעצבנה "אני מתכוונת להעביר את שארית חיי עם עמית".
עכשיו גם אני, גם אימא ואפילו אבא הפננו את פנינו אליה. למה היא מתכוונת?
"הירגעו", הרימה ידיה "אנחנו לא מתחתנים, ובינתיים גם לא עוברים לגור יחד".
"לגור יחד?" אימא החווירה, "אנו אפילו לא מכירים אותו".
"בטח שאתם מכירים", אמרה, "זה הבחור הגבוה והמדליק הזה. נו, זה שלומד אמנות".
"את מתכוונת להוא, שיצאת איתו שלשום?"
"כן".
"ליאתי", אימא גמגמה "הוא לא נראה לך קצת זרוק כזה... כאילו... ומה יעשה אם
אמנות? זה תרבותי, זה נכון אבל..."
"אימא!!!"
"אולי נדבר על זה בבית?" התערב אבא "עכשיו זה לא בדיוק הזמן ו/או המקום".
"אבל..." אמי ניסתה לדבר, אז הביטה בי ובאבא ונכנעה "אתה צודק. ליאתי, נדבר על
זה בבית, או-קי?"
"זה לא ישנה את החלטתי".
"ליאת!" אמא שכחה מהבטחתה "נמאס לי מהשטויות האלו, את כבר לא ילדה קטנה".
"אז תפסיקי לדבר אלי כאילו הייתי תינוקת!" בטח שמעו אותה בכל הקומה.
"זה מספיק!" עכשיו אבא הרים את כולו "שתיכן מתנהגות כמו..."
"כמו מה?" אמא ענתה "זו גם הבת שלך".
"נכון שהיא הבת שלי ו..."
הם המשיכו לצעוק ככה ואני הייתי בעולם שלי. מחכה לטוב ומחכה לרע. ידעתי כי השיקום יהיה קשה אך גם ידעתי שחלום חיי יתגשם.
 
"הי", שמעתי קול מוכר מכיוון הדלת, קוטע את מחשבותי. זה היה דן,
מיד כולם השתתקו.
הייתי המומה. עכשיו דן בא? דן בא לראות אותי?
"סליחה..."ליאת גמגמה "ויכוח משפחתי... אימא, אבא... בוא נלך לחתום על
המסמכים לשחרורה".
"כן!" קראו יחד, וכולם נעלמו.
דן חייך. היה ברור שאני רוצה להיות איתו לבד ועוד יותר, שכל המשפחה יודעת מזה.
הסמקתי קלות ודן הניף בידו.
"הי", חייכתי "מה נשמע?"
"בסדר", התיישב לידי, "מה אתך?"
"הכל מצוין" אמרתי בספק. אמנם כבר אני אחרי הניתוח והוא הצליח, אבל מחכה לי עוד דרך ארוכה.
"אני רואה", אמר "אני ציפיתי למצוא אותך חולה במיטה, והנה את יושבת כמו מלכה".
צחקתי. כמו מלכה? אמנם זה ביי ביי לבית החולים, אבל עדיין לא מעבר לזה.
"אז...איך הצליח הניתוח...?"
"נהדר", בכל מקרה, לנוכח דן כאן, הייתי ממש ברקיע השביעי "אני אוכל ללכת".
"באמת?!" דן נראה ממש נרגש וחיבק אותי "אני כבר מת שתגיעי הביתה ואז נכייף ללא
הפסקה. יודעת מתי זה יהיה?"
"ייקח עוד קצת זמן", עניתי "עכשיו אני עוברת לשיקום, וזה בטח לא סיפור קצר. אך מה שחשוב זה שאני אלך".
"זה באמת נהדר", קרא "אני מבטיח גם להיות לצידך כל אורך הדרך".
"תודה", הבטתי בו. חיוכו היה משגע ועיניו כה גדולות ויפות "זה מאוד חשוב לי".
"אני בטוח", אמר ואז השפיל מבטו "ומיכלי... אני באמת מצטער על הטיפשות שלי בעבר... פשוט נכנסתי להלם והצד הרע יצא ממני"
הוא היה פשוט מקסים, וברגע זה ידעתי שאני, מיכל לוי, התאהבתי ובגדול.
"אני מודה שנהגתי ממש באידיוטיות", אסור היה לי לפשל, "אסור היה לי לשקר כך..
פשוט..."
"טוב, סלחנו אחד לשני", הרים ידיים "מעתה הכל יהיה יותר טוב".
דיברנו עוד כחצי שעה, ואז נפרד ממני בנשיקה, והבטיח שכל יום התקשר, ויבקר אותי
עוד הרבה.
איזה מקסים, איזה מדליק, אני מאוהבת!!!! אני פשוט מאוהבת!
דן הוא בהחלט האחד בשבילי. הוא ואני נהיה יחד ואנחנו נתחתן ויהיו לנו בן ובת, או אולי שתי בנות בעצם. צחקתי בקול.
"משהי פה מעודדת", אמר אבא "טוב לשמוע אותך צוחקת".
חייך ואז התארגנו באופן סופי ואני הובלתי באמבולנס לשיקום.
בזה התחיל הסיוט האמיתי שלי.

 

הפרק הבא, פרק טז', יפורסם ב-20.1.06, יום שישי, יש למה לחכות...

הדפסשלח לחברהוסף תגובה
עבור לתוכן העמוד