פרק טז'
20/01/2006
 
 

מהרגע הראשון שראיתי את שיקום, שנאתי אותו. למה? לא יודעת. אולי, כי בראותי
אנשים, שמתנסים בהליכה, נכשלים ומתייאשים, כבר ידעתי שעניין השיקום הזה לא
יהיה קל. חוץ מזה משום מה האנשים שם, גם המטפלים וגם המטופלים, נראו לי
מזויפים. כאילו היו דמויות בסרט ולא באמת מטופלים לאחר ניתוח או תאונה. אולי מטופש, אך ככה הרגשתי.
 
אני השתקמתי בחדר, כאן הייתה כבר נערה בערך בגילי, אך היא נראתה מאוד סגורה, ולא ידעתי בדיוק מה לומר, אז שתקתי.
אימא ואבא הלכו לסידורים, ואני מרגע לרגע שנאתי יותר את המקום. שוב, אני לא
בטוחה למה.
ההתעודדות הראשונה הייתה כשאורית הופיעה. היה ממש נחמד לראות אותה.
"הי", אמרה "אז מתרגשת?"
"קצת", משכתי בכתפיי "יותר פוחדת".
"הגיוני מאוד", הופתעתי מתשובתה, "אם לא היית פוחדת, הייתי אומרת לך, שאת לא
נורמאלית".
"אבל...?"
"עכשיו את צריכה להיחשף ללא ידוע", הסבירה "ואת בטח חוששת מכישלונות".
הנהנתי. היא צדקה. פחדתי, שלמרות הצלחת הניתוח, אכשל בהליכה.
"אל תדאגי", הניחה יד על כתפי "אני מאמינה שבאמת זה לא יהיה קל, אך עוד יותר
אני משוכנעת שאת תעשי את זה, ובגדול!!!"
"תודה", חייכתי "ומה את עושה כאן, בעצם?"
"באתי לבקר אותך", ענתה "מכאן אני אסע הביתה".
"אז איך זה ללמוד סיעוד?"
"אני לא בטוחה עדיין", צחקקה "הלימודים מעניינים וההרגשה שאני עוזרת לאנשים
היא מצוינת, אך זו עבודה מאוד קשה", ומיד הוסיפה, "לא כל החולים קלים כמוך".
"אני קלה?" לא הבנתי "מאיזו בחינה?"
"אני משערת ששיתוק זה קשה מאוד", הסבירה "אך את לא יודעת אילו מקרים קשים
ראיתי, וחוץ מזה אני מדברת גם אל האופי שלך. יש לך אופי נהדר. הרבה חולים
מקטרים בלי הפסקה, או לא יכולים לעשות כלום בעצמם - בקיצור, כל הזמן מנדנדים
לאחיות".
"מבינה".
"טוב", קמה "אני חייבת ללכת עכשיו. עוד אבקר אותך, ביי".
"ביי".
"רגע", עצרתי אותה "רק רציתי להגיד תודה".
"אין על מה", חייכה ויצאה.
עכשיו נותרתי לבד. לא ידעתי איפה משפחתי, וכל האנשים באגף היו עסוקים. התחלתי
לקרוא ספר רומנטי, אך לא הצלחתי להתרכז. היו לי יותר מדי מחשבות. המחשבה
העיקרית התמקדה בתהליך השיקום, שאני הולכת לעבור. ידעתי שעכשיו אני אצטרך
להתאמץ במיוחד. לא יהיה לי קל בתהליך זה, כלל לא.
אני ישבתי על המיטה, מחכה לגורלי.
אימא ואבא הבחינו עד כמה אני עצבנית, וניסו להרגיע אותי. בהתחלה פשוט אמרו לי
שאירגע, והכל יהיה בסדר. איך הם יודעים זאת??? הם לא יודעים, ודבר זה עצבן
אותי עוד יותר. עכשיו הם ניסו להזכיר לי שבסוף אלך, והרי לזה חיכיתי כל-כך, גם
זה עצבן אותי - הרי זו בדיוק הבעיה - אני לא בטוחה בכלל שאני אוכל ללכת!!!
בסוף הם פשוט שאלו מה אני רוצה לאכול. ביקשתי חטיף. האמת היא שלא הייתי רעבה,
אך ברגע זה מה שהכי רציתי זה שהם יסתלקו, ויניחו אותי לנפשי. רק אימא הלכה, אך
אבא פשוט התיישב וקרא את העיתון, כך שסוף סוף היה לי שקט, וכל בלבולי המוח
הפסיקו.
אח"כ, להפתעתי הגדולה, נרדמתי. אני עדיין זוכרת את החלום, על אף שהיה מבולבל
מאוד...
 
בתחילת החלום ראיתי את עצמי בשיקום, כשאני מנסה, ללא הצלחה, ללכת. אני כל-כך
נכשלת, עד שהפיזיותרפיסט, שבסוף מתגלה כרון, מתייאש ממני, ושואל כיצד אני מצפה
שמישהו ייצא איתי, אם אני כזאת כישלון.
אני בוכה, וכולם גוערים בי - איך אני לא מצליחה ללכת???
כשאני כבר ממש על סף ייאוש, מגיע דן מהשמיים, והוא נראה כמלאך, הוא מכה בי
בשרביט, ופתאום אני הולכת ללא בעיה.
עכשיו כולם מתנצלים, ורון רוצה לצאת איתי, אך במקום להסכים, אני פתאום עפה
למעלה למעלה, ושם אני פוגשת את דן, והוא מנשק אותי, ואז אירית קוראת לי חזק
שאני אחזור למטה, כי למעלה זה מסוכן, אך אני לא רוצה ו...
 
"מיכלי", שמעתי את אימא, מאיפה היא צצה? "הפיזיותרפיסט כאן, חמודה, תתעוררי".
אני התעוררתי, וראיתי את אימא ואת הפיזיותרפיסט. אבא לא נראה בסביבה.
וואו, פתאום שמתי לב, כבר שבע וחצי!
"הלו, מיכל", חייך הפיזיותרפיסט, "אני גיל, ואני אלמד אותך להשתמש ברגליים
הללו, ותוך זמן קצר תלכי".
אחרי החלום המוזר הזה, כבר הייתי בטוחה שלעולם לא אוכל ללכת. רציתי לחזור
הביתה, ולשכוח מכל שאיפותיי ללכת, אך זה לא היה כל-כך פשוט.
"מחר", המשיך גיל "נתחיל בעבודה. נתחיל עם תנועות קלות, ולאט לאט נתקדם, עד
שתלכי.הייתי רוצה להגיד לך, שזהו תהליך קל, אך זה יהיה שקר. אולם עם הרבה מאמץ
מצידך, וללא ייאוש ברגעים קשים, אני מאמין שנוכל להפעיל לך את הרגליים תוך מעט זמן יחסית".
"באמת?"
"כן", חייך, "אז מחר נתחיל?"
"מחר".
 
מחר הגיע הרבה יותר מהר ממה שחשבתי, וכבר מצאתי את עצמי שוכבת על המיטה, כשגיל לצידי.
"טוב", אמר, אחרי שהוציא מהחדר את אימא ואבא, "נתחיל עכשיו".
הנהנתי.
"נתחיל עם רגל ימין", אמר, "אני רוצה שתרימי אותה בשבילי".
"להרים?"
הנהן.
בלחץ ניסיתי לעשות משהו, שלא עשיתי בחיים. ניסיתי להזיז את הרגל. לא בטוחה למה,
אך בניסיונותיי הראשונים לא הצלחתי.
"מיכלי", אמר, כשראה שאני נכנסת לסף ייאוש "את צריכה קודם כל להירגע".
הנהנתי.
עכשיו הצלחתי. באמת. פתאום, בלי כל בעיה, הרמתי את הרגל, זה היה מוזר. ממה כל-
כך נלחצתי, הרי זה ממש קל.
את הרגל השנייה הרמתי כבר בניסיון ראשון. הייתי ממש גאה בעצמי. חזרנו על
התרגילים האלו כעשר פעמים. אז גיל הפסיק.
"מה קורה?" שאלתי "עכשיו נעבור להליכה?"
"מיכלי", צחק "זה הכל להיום".
"מה???"
"את עוד לא רגילה לכל זה", המשיך "את תצטרכי לעשות תרגילים עוד כמה ימים, ורק
אז נתחיל לעבוד על עמידה. אני יודעת שאת נרגשת, ורוצה כבר ללכת, אך צריך לעשות
הכל לאט".
שתקתי.
"הי", טפח על שכמי "חיכית כל-כך הרבה זמן, תחכי עוד כמה ימים, או-קי?"
הנהנתי. הייתה לי ברירה? הייתי בשוונג, ורציתי להמשיך,
גיל רשם משהו בפנקס שלו, ואז נפרד ממני לשלום.
אני חייבת להודות שהייתי מאוכזבת, ציפיתי להרבה יותר.
נכון שבהתחלה פחדתי והייתי מאוד מתוחה, אך אחרי שהצלחתי להזיז את רגלי, ממש
רציתי להמשיך. רציתי כבר ללכת.
אחרי שגיל עזב אותי ליאת נכנסה. דבר ראשון הסבירה שאימא ואבא בבית החולים
מדברים עם ד"ר בר.
"על מה?" שאלתי בסקרנות.
"לא יודעת", משכה בכתפיה "נדמה לי שזה בקשר לשיקום. איך באמת היה עכשיו?"
"נהדר", אמרתי וסיפרתי לה בהתרגשות איך הרמתי את רגלי, ואיך אני מתה כבר ללכת.
אז, קצת מדוכאת, סיפרתי לה שגיל אמר שייקח קצת זמן עד שאלך.
"תגידי", ליאת התיישבה לידי "גיל הוא החתיך שיצא עכשיו?"
"ח-תיך?" מלמלתי, טוב אני מניחה שהוא חמוד... "כן".
"שמת לב אם הוא רווק?"
"לא", אמרתי "ומה בקשר להוא שחשבת לגור איתו... ההוא שלומד אמנות...?"
"עמית???" צחקה "הוא כל-כך היסטוריה. הגיע הזמן שתדעי להתייחס לפרטים".
"טוב".
"מדברים על פרטים..." המשיכה "יש לי המון פרטים בשבילך".
"מה?"
"דן התקשר המון פעמים", חייכה "כמעט כל יום. נראה לי שהוא ממש נדלק עלייך".
"בטח!!"
"מה כ"כ מוזר בזה?" שאלה "את במקרה נערה מאוד חתיכה".
"ליאת!"
"ברצינות. ותכף תלכי. הי, ילדה, את ממש מציאה".
"אני יודעת שאת לא רצינית", צחקתי "אבל תודה".
"לא משנה", נענעה בראשה "בכל מקרה, דן הוא לא היחידי שמתעניין. גם איזה רון לא
מפסיק להתקשר".
יכול להיות שבאמת הם התלהבו ממני? לא יכול להיות. ממיכל, הילדה המשותקת והביישנית, שאף אחד לא הסתכל עליה? ואם זה נכון, יהיה עלי לבחור. אוף, זה בטח לא נכון. די, אני פשוט לא בטוחה בכלום.
"מיכל!" ליאת העירה אותי ממחשבותיי "אל תכנסי לכזה הלם. סה"כ כמו שאמרתי, את
נערה מדהימה".
"תודה".
"טוב", הסתכלה על השעון "אימא ואבא תכף יגיעו, ואני חייבת לעוף. אוהבת אותך".
והלכה.
כל אותו יום חשבתי על דן ועל רון, ולא הצלחתי להשתחרר מזה.
ואם זה באמת נכון? האם יהיה עלי לבחור בניהם? דן... רון... אוף, אני חולמת,
אך מה רע בזה? ועכשיו דמיינתי כיצד אני הולכת עם רון לסרט, ושם מחכה דן. הוא
דורש שאצא איתו, רון מתעצבן והם רבים - רבים עלי!
לא, לא ארצה בזה. שיניתי את הדמיון, בו רון מתחיל לצאת עם מישהי ואני ודן
יוצאים איתם ליציאה כפולה. כן, ואולי רון ואני...
תתעוררי, מיכל, ותריחי את הקפה - שום דבר לא ייצא. הם עכשיו ככה רק כי הם
מרחמים עלי.
 
טוב, די עם זה. קודם עלי ללכת.
עכשיו ניסיתי להזיז את הרגל, ידעתי שזה אסור, אך רציתי מאוד. הצלחתי להרים
אותה.הייתי כה מאושרת. הצלחתי! כן! לבד! יו-הו!
פתאום הרגל נפלה בחבטה וכאבה מאוד. צרחתי. אבא נכנס וגער בי על מה שעשיתי.
"אל תעשי זאת אף פעם לבד!" קרא "אלא אם הפזיותרפיסט יסכים".
הנהנתי, אף כי לא לגמרי הסכמתי איתו, פשוט כאב לי מדי ולא היה לי כוח להיכנס
לויכוח.
למחרת גם גיל גער בי, והחלטתי שבאמת אעזוב את הרעיון. הפעם לא עשיתי תרגילים
ברגל זאת, גיל טען שאימצתי את הרגל יותר מדי. חשבתי שהגזים, אך לא אמרתי כלום.
רציתי כבר ללכת והאיטיות של ההתקדמות ממש עצבנה אותי.
שבוע וחצי שלמים רק התאמנתי בהרמת רגלים והורדתם. כל - כך נמאס לי. ביום המחרת כבר החלטתי לדבר על זה עם גיל.
"מוכנה לאימונים?" נכנס כהרגלו "תרי..."
"לא!" קראתי בייאוש "הרמתי רגלים והורדתי אותם מספיק, אני רוצה להתקדם".
"טוב", חייך "תעשי את התרגילים כתמיד, ואז נתחיל לעבוד על עמידה".
חייכתי. איזה יופי, זה בטח יהיה כיף...
אחרי האימונים הרגילים, גיל עזר לי לקום. זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שעמדתי.
גיל החזיק אותי חזק, ואני הייתי כה מאושרת. אושר זה לא נמשך זמן רב. גיל נתן לי
לאחוז במשהו ואמר שירפה ממני בהדרגה. כל זמן שהחזיק אותי, הכל היה בסדר ואז,
כשהרפה לגמרי, בבת אחת נפלתי.
פרצתי בבכי, מהייאוש יותר מהכאב. כשהחזיק בי זה היה כה קל, ועכשיו אחרי שהרפה
כבר נפלתי. מה יהיה? אני לעולם לא אצליח לעמוד בעצמי??
גיל נתן לי לבכות, ואף לא ניסה להרגיע אותי. שכבתי ככה על הרצפה ובכיתי עוד
ועוד. כשסוף סוף נרגעתי, גיל השכיב אותי על המיטה והתיישב לידי, אוחז ביד שלי.
"מיכל", דיבר בשקט "את בסדר?"
משכתי בכתפיי. בסדר לא הייתי, בכלל לא.
"ידעתי שזה יקרה", המשיך "זה היה ברור לגמרי".
"אז למה?" זעקתי, "למה נתת לי לעמוד ככה וליפול?"
"כי זה תמיד הדבר הראשון שקורה", הסביר, "ורק שתדעי, את היית יותר מבסדר".
"מה?"
"רב האנשים נופלים אחרי שאני רק מחזיק יותר חלש", חייך, "את נפלת רק כשעזבתי
אותך, כל הכבוד!"
לא הרגשתי כך. הרגשתי כישלון.
"מיכל", המשיך, "זה יקרה לך עוד מספר פעמים, אך לאט לאט תתייצבי ותתחזקי ואני
מאמין שתסתדרי מצוין".
שתקתי. כל גופי כאב. זה היה ה"כישלון" הראשון שלי מרבים אחרים.
"טוב", ליטף את ראשי, "מחר נמשיך עם עמידה".
"לא!!!"
"את יכולה לחזור להרמות רגליים, אך זו לדעתי טעות", אמר, "יהיה קשה, אך את
חייבת להתמיד".
"טוב", נאנחתי, "בסדר".
אז נכנסה ליאת והציגה את עצמה. לאכזבתה הגלויה ראתה טבעת על אצבעו. הליאת הזאת.
גיל אמר לנו שלום והלך.
"מיכל", הכריזה "דן יבוא לכאן מחר!"
הערתה הפתאומית של ליאת ממש תפסה אותי בהפתעה. דן יבוא לפה? לא רציתי בזה. למה? בטח הוא מצפה לראות אותי כבר הולכת, וזיכרון הנפילה היה ממש טרי. לא, אסור לו לבוא. לא לפה, לא עכשיו.
"מיכל", ליאת קראה בקול, "שמעת מה אמרתי?"
"כן".
"ו...?" חקרה "את לא שמחה?"
"לא", עניתי בפשטות "כלל וכלל לא".
"אבל...?"
"ליאת", קולי רעד "אני לא רוצה שיבוא לכאן, ויראה איזה כישלון אני!"
"כישלון???"
"כן", דמעות החלו לנזול מעיני "ניסיתי קודם לעמוד, ומיד נפלתי".
"הו, מיכל..."
"הוא יבוא לכאן", עכשיו ממש בכיתי "מצפה לראות שאני כבר הולכת, ואפילו לא
יכולה לעמוד".
"זה לא נכון".
"זה כן!" צעקתי "אני לא מוכנה שיבוא".
"זו כבר בעיה", התריסה, "הוא כבר הודיע שיבוא".
"אז...את תתקשרי ותודיעי לו..."
"מיכל!", עכשיו היא זו שצעקה "עכשיו הגזמת, אני לא יכולה להתקשר אליו".
"למה לא?"
"תחשבי על זה בעצמך", קראה והלכה, טורקת את הדלת.
אני מניחה שהיא צודקת, אך עכשיו באמת לא התאים לי לראות את דן. טוב, כנראה
אאלץ לפגוש אותו. בטח אחרי פגישה זו לא ירצה לראות אותי יותר לעולם.


הפרק הבא, פרק יז', יפורסם בתאריך ה-23.1.06, יום שני, יש למה לחכות...

הדפסשלח לחברהוסף תגובה
עבור לתוכן העמוד