פרק כ'
1/02/2006
 
 

הביתה, זה הדבר הראשון עליו חשבתי כשהתעוררתי, היום הולכים הביתה.
התיישבתי על המיטה, ובפעם ראשונה, קמתי כשאיש לא היה על ידי, לקחתי את המקלות,
והלכתי לכיוון החלון.
פתאום נזכרתי כמה זמן כבר לא הייתי בחוץ, ואפילו לא הסתכלתי החוצה, זו הייתה
תחושה מוזרה.
בחוץ ראיתי עצים וכבישים, מכוניות ואנשים, והכל נראה לי חדש. נראה, לא ככה
באמת.
לקחתי את היומן והעברתי להתחלה. אף פעם לא חשבתי שאצליח להתמיד, והנה הפרשה
החשובה ביותר בחיי מופיעה כאן, ואני לא מדברת על דן או על רון.
אני מדברת על הניתוח ועל היכולת ללכת.
זה מה שבאמת חשוב, ולעולם לא אשכח זאת.
הביתה. המקום בו גרתי כל ימי חיי נראה רחוק כל-כך, מתי הייתי בו פעם אחרונה,
לפני חודשיים? שלושה?
ואנג'י, אני כל-כך מתגעגעת אליה. הכלבונת החמודה שלי.
ראיתי מה כתבתי בתחילת היומן, שרצוני הגדול הוא חבר. אף פעם לא חשבתי על
האפשרות,שאוכל ללכת והנה אני - הולכת.
למי לעזאזל אכפת מחבר? אני הולכת!!! הו-ל-כת!!!
 
"הי, חמודה", אימא נכנסה לחדר "מוכנה ללכת הביתה?"
"כן", הסתובבתי אליה, מחייכת "בטח!"
"אני לא מאמינה", אמרה בהתרגשות "את הולכת".
"גם לי קשה להאמין".
"שמעתי מה קרה עם דן ורון", למה היא עוברת לנושא השנוא עלי "אל תדאגי, יהיה
בסדר, אני בטוחה".
"אימא", כחכחתי בגרוני "אכפת לך לא לדבר על זה?"
עכשיו ציפיתי לנזיפה, שאסור לברוח מבעיות, ותמיד כדי לדבר על מה שמציק.
"אין בעיה", הפתיעה אותי "בעצם את צודקת, היום קורה הדבר החשוב ביותר בחייך,
וחבל לדבר על שטויות כאלו".
"תודה".
"למה ציפית?" חייכה "הטפה ארוכה?"
"משהו כזה", צחקתי.
"אנג'י מצפה לך", אמרה "היא אוהבת אותך".
"אני יודעת".
טוב, דיברנו עוד קצת שטויות, עד שאבא בא והודיע לנו, שאנו נוסעים הביתה.
 
בהתרגשות הגעתי לאוטו, בו חיכתה לי גם ליאת.
הנסיעה הביתה, בניגוד לנסיעה לבית חולים, עברה מהר מאוד, ואותה בילינו בצחוקים
ודיבורים, כולנו היינו מאושרים מאוד.
כשהגענו, נחרדתי לראות את אבא מוציא מהתא מטען את כיסא הגלגלים.
"מה זה אמור להביע???"
"מיכל", אימא אמרה "תירגעי".
"אני לא רוצה לראות את המכשיר הזה יותר בחיים שלי!!!"
"ואת לא תראי", ליטפה את ראשי "פשוט תשכחי ממנו, הי, נדמה לי שאני שומעת את
אנג'י".
"אנג'י!" מיהרתי, כמה שיכלתי, עם המקלות, שומעת את אימא אומרת 'תיזהרי' מרחוק.
אנג'י רצה אלי, ולא נטשה אותי לרגע. כל הזמן הסתובבה סביבי, כשזנבה מעלה מעלה.
"רואים שהיא התגעגעה אלייך", אמרה ליאת "וגם אנחנו".
כשנכנסתי הביתה נדהמתי. כל הסלון היה מלא בלונים ושלט "ברוכה הבאה" ענק תלוי.
ואם זה לא מספיק, כל הספה הייתה מלאה מתנות ופרחים, על השולחן הקטן הייתה עוגה.
"אתם יותר מדי!" קראתי "יותר מדי!"
"אנחנו פשוט אוהבים אותך", אימא חייכה "מאוד!"
"ודבר אחרון, לפני שאת פותחת את המתנות", אמר אבי "יש לך הפתעה בחדר".
בחדר היה משהו לו כל חיי חיכיתי. שמלה ארוכה ואדומה. לבשתי אותה, והסתכלתי על
עצמי במראה. אהבתי את איך שנראיתי.
כל הזמן חיכיתי לזה. חיבקתי את הורי חזק, והייתי מאוד מאושרת.
המשך היום עבר מהר, מהר מדי, ראיתי קצת טי.וי, קצת אינטרנט והרבה דיבורים עם
משפחתי. בערך בשמונה בערב אבי אמר לי שאירית דורשת לראות אותי, ולא סתם לראות
אותי, אלא לראות אותי בשמלה החדשה.
אבי הקפיץ אותי אליה. דפקתי על הדלת ואף אחד לא ענה. התחלתי להתעצבן.
בסוף אבי אמר שאולי פתוח.
 
פתחתי את הדלת ואז נכנסתי לבית, כשכולו חשוך, הדלקתי את האור ו - "הפתעה!!!"
צרחו כולם.
נזכרתי שהבנות דיברו על מסיבה, אך לא תיארתי שזה יהיה עכשיו, ולא תיארתי
שמדובר במסיבת הפתעה.
"זה בשבילך", חייכה אירית "מכולנו".
"את חושבת שאת יכולה לרקוד כבר?" חייך חגי "אם כן, בואי לרחבה".
שמו שיר סלואו, וחגי החזיק אותי חזק חזק. הריקוד הראשון שלי. היתה זו הרגשה נפלאה. מצד אחד פחדתי שאפול או אכאיב לחגי ומצד שני הרגשתי כמו נסיכה אמיתית. השיר היה מקסים וחגי נראה באור שונה לגמרי. הוא היה מקסים. הוא היה הידיד הטוב ביותר שיכלתי לבקש. מהופנטת שכחתי לגמרי מבעיותי עם דן ורון. הייתי שקועה רק בריקוד ורק כשהשיר עבר וחגי הודה לי ונשק לי על הלחי. ניזכרתי בהם. מה באמת אם דן? הוא הגיע? ומה בנוגע לרון? אך מה אם דן?
קודם ראיתי את דן, עומד מרוחק מכולם ובהבעה שלו ראיתי שלא הבין למה בא בכלל. ראיתי אז גם את רון, בקצה השני, ואני החלטתי - עוד היום אדבר איתם!
המסיבה התמשכה והתמשכה. זו באמת הייתה המסיבה הראשונה שנהניתי ממנה. באמצע
התקרבתי לרון וגררתי אותו לחדרה של אירית. הגיע הזמן.
 
 

הפרק הבא, הפרק האחרון בספר, יפורסם ביום שבת הקרוב (4.2.2006). 

יום לפני יפורסם טור שכתבה המחברת, נורית פלג, על חלומה לכתוב את הספר. 

הדפסשלח לחברהוסף תגובה
עבור לתוכן העמוד