פרק כא'
4/02/2006
 
 

"הי", אמרתי לרון, "הפתעה נחמדה".
הוא שתק. ראיתי שהיה עצבני ולחוץ ואם עכשיו היו שואלים אותו מה הוא רוצה הכי
בעולם, היה עונה במהרה להיעלם מפה.
"הי", אמר לבסוף, בשקט "ברוכה הבאה".
"תודה".
שתיקה. אוף! מה אגיד לו? למה נתתי לזה להימשך כך? איזו דפוקה אני.
"אפשר לדבר אתך...?" שאלתי בהיסוס "נראה לי, שזה הזמן לדבר".
"דברי", ענה ביובש "אני מקשיב".
"טעיתי", התחלתי "הטעיתי אותך, אני יודעת. הלוואי והייתי יכולה להגיד לך,
שהטעות זה מה שראית, ושאני באמת אוהבת אותך, אך זה לא כך. זאת אומרת, לא בדיוק.
אני אוהבת אותך מאוד, אך רק כידיד".
"אני מבין", אלוהים, הוא היה אדיש כל-כך! יכול להיות שעד כדי כך נפגע?!
"תראה", המשכתי "אני לא מנסה לתרץ את הפגיעה שלי, אני מנסה רק להסביר למה
עשיתי זאת. האמת, זה גם קשה. זה כאילו, אכפת לי ממך כל-כך, אז פגעתי בך, אתה
מבין? זה נשמע לך הגיוני?"
"לא ולא".
"רון", התחלתי לבכות "כשזה, ההטעיה הזאת, התרחשה, הייתי בשלב מאוד מתוסבך
בחיים שלי", נשכתי את שפתי, "אני אפילו לא יודעת איך זה בדיוק קרה".
"אז תני לי לרענן את זיכרונך", אמר בכעס "אמרת שאת אוהבת אותי, קבענו שנצא,
וביום כל-כך חשוב אני רואה אותך מנשקת מישהו אחר".
"פשוט..." המשכתי "רציתי לספר לך מהפעם הראשונה שנישקתי את דן".
"פעם ראשונה?!" קולו רעד "כמה זמן את איתו?"
"ניסיתי לספר", זה היה כל-כך קשה "אך כל פעם עשית משהו אחר חמוד, ולא רציתי
לפגוע בך, כי אני כל-כך רוצה אותך בתור ידיד".
"בתור ידיד?"
",כן..." נשמתי עמוק "בתור ידיד. אני מצטערת, אני אוהבת את דן".
"אז זהו?" קולו רעד "גמרת לדבר?"
"אני מניחה", השפלתי את מבטי "האם יש סיכוי שתסלח לי".
"אולי..." משך בכתפיו "אך תדעי, זה לא יהיה קל, מאוד אהבתי אותך, והייתי בטוח
שזה הדדי. אני עדיין אוהב אותך. היית מאמינה, אחרי כל מה שעשית לי? אני מקווה
שאתגבר, ואז אולי הפנטזיה שלך, שאנו נשאר ידידים תתגשם, אך עכשיו אני ממש לא
רואה את זה. אפילו לא קצת".
"רון!"
"אז שוב", פנה לכיוון הדלת "ברוכה הבאה וכל טוב. אני מקווה שאתגבר".
הוא יצא ובדרך נתקל בדן. הוא פשוט יצא באדישות.
"דן", בכיתי "אני כל-כך מצטערת".
"זה בסדר", חיבק אותי "שמעתי את השיחה. גם אני אוהב מאוד".
"זה הדדי".
והתנשקנו. לא היינו עוד צריכים לדבר. מי מאמין? כמו כל ספרי הקיטש והסרטים הרומנטיים הכל נראה מושלם. שנינו הרגשנו זאת. התנשקנו שוב והוא ליטף אותי. הסתכלנו אחד על השני ועוד נשיקה קסומה. חלומותי מתגשמים.
אחרי כמה רגעי התאוששות, והתעוררות למסיבה דן הציע לי לרקוד.
יצאנו ורקדנו סלואו.
זה היה כל-כך רומנטי ומרגש. חברותיי חייכו.
הכל היה כל-כך נפלא. הכל, חוץ מרון.
האם הוא ייסלח לי? אני מקווה. אני יודעת שפישלתי כהוגן, ופגעתי באדם שאכפת לי
ממנו. אכפת מאוד.
 
הערב נגמר מהר מידי. דן הסיע אותי הביתה, זה היה מרגש. לפני שעזבתי את המכונית
התנשקנו ארוכות.
"אני אוהב אותך, מיכל לוי", אמר.
"ואני אותך, דן, מאוד".
ויצאתי הביתה בתחושה נהדרת.
אני הולכת, יש לי חברות נהדרות והכי חשוב - יש לי חבר, שאני מאוד מאוד אוהבת.
מה עוד אפשר לבקש?
 
סוף.

נשמח לראות תגובות סיכום של הקוראים...

הדפסשלח לחברהוסף תגובה
עבור לתוכן העמוד