הקדמה
6/12/2005
 
 
הגדל

שמי הוא מיכל לוי. אני אף פעם לא התלהבתי במיוחד מכתיבת יומן, ולעולם לא
התכוונתי לכתוב ביומן, אך כמה מאורעות שינו את דעתי.
קודם כל, יש לציין שאני משותקת מלידה. דבר מרגיז מאוד, אך עובדתי. אני לא
יכולה ללכת. נולדתי שבועיים לפני הזמן וכך יצאתי. לא פעם שאלתי את אמי, מדוע
לא הולידה אותי קצת אחרי, ואז אולי מצבי היה שונה.
טוב,האמת היא שהמצב לא נורא כל-כך. מובן שלהיות משותקת זה לא דבר נחמד, אך
חוץ מזה החיים שלי די בסדר. יש לי משפחה אוהבת, כמה חברות טובות והציונים שלי
כלל לא רעים.
אחת הבעיות היותר מעצבנות בחיי, זה שאין לי חבר. עכשיו, כשאני וחברותי עולות
לשביעית,חלק גדול מהן יוצא עם בנים, ולאירית, חברתי הטובה יש חבר קבוע. ואני -
ובכן,אני אפילו בקושי מדברת עם בנים, חוץ מחגי, חברה הצמוד של אירית, וזה
די מעצבן...
כך היה המצב עד שקיבלתי כמתנה ליום הולדתי, חיבור לאינטרנט. אז הכול השתנה,
ובגלל זה אני החלטתי לכתוב יומן, ולספר מה קרה. לספר איך הכרתי את דן.
 
בסיפור זה מדובר על מיכל. נערה בוגרת, עם מגבלות, שבין החברות, הבגרויות
והטיפולים הרפואיים, מפתחת קשר, דרך רשימת מתכתבים באינטרנט, עם דן, נער בגילה
מתל-אביב.

 

הדפסשלח לחברהוסף תגובה
עבור לתוכן העמוד