פרק א'
6/12/2005
 
 
הגדל

את סיפורי, אני אתחיל ביום הראשון ללימודים לכיתה יא', לשנת תשנ"ז, היום
בו חל מפנה בחיי, או יותר נכון, היום שגרם למפנה בחיי.
 
צלצול השעון עורר אותי. ניסיתי להתעלם, אבל הוא המשיך בשלו, מזכיר לי שכבר
בוקר, ועלי לקום ולהתחיל את שנת הלימודים החדשה.
איך שהתעוררתי, כבר שמעתי צעקות. ליאת, אחותי הבכורה, מתחילה כבר ללמוד
באוניברסיטת תל-אביב. היא מתכוננת ללמוד כלכלה. מקצוע, הנשמע לי קשה ומסריח
מאוד. אני יותר בכיוון פסיכולוגיה או עבודה סוציאלית, משהו שתורם לאנשים. טוב,
אבל מכללה או אוניברסיטה רחוקים ממני מאוד, למרות שקרוב לוודאי שבצה"ל לא
אשרת, גם אם הייתי רוצה.
בכל מקרה, גם השעון וגם הצעקות העירו אותי באופן סופי, עברתי לכסא הגלגלים שלי,
ונעתי לצחצח שיניים. בזמן שצחצחתי, הבטתי בראי. הקיץ רזיתי, וסוף סוף הייתי
במשקל נורמאלי, גם השיער שלי נראה יחסית טוב. למעשה, אלמלא השיתוק, אני חושבת
שהייתי נראית לא רע.
ליאת ממש חתיכה. גבוהה וחטובה. שער כהה ועיניה בצבע מאוד מיוחד, הנוטה לטורקיז.
"מיכלי!" אימא קראה, מה שהפיג את מחשבותיי, "מה את מתעכבת? אפילו עוד לא
התלבשת?א..." היא המשיכה להתקיף אותי בשאלות, בזמן שהתלבשתי. זה חלק קשה
ומתוסבך בשבילי. לכולם רק קשה לבחור את הבגדים, לי גם קשה ללבוש אותם. כרגיל,
אימא מתעקשת לסייע לי, אך זהו, מספיק, אני כבר בת 16 וחצי!
טוב, כבר הייתי מוכנה, ויצאתי עם אבי לדרך. הוא תמיד הסיע אותי לבית הספר,
למרות שזה מרחק של שני רחובות בלבד.
 
בפתח הכיתה חכתה לי אירית. היא נראתה ממש שמחה. ראו עליה, שמשהו נפלא קרה לה.
משהו בנוגע לחגי, מן הסתם.
"חברה!"קראה בהתרגשות "מה נשמע?"
"או-קי", חייכתי "מה קורה?"
כרגיל אירית במקרה כזה הייתה נוקפת אצבע מולי, ומטיחה בי שסך-הכול, היא מעוניינת
לדעת מה שלומי. כבר ראיתי לנגד עיני אותה נואמת על כמה שזה לא יפה והכול.
"נחשי מה?" הפתיעה אותי "תראי!" והציגה לי טבעת עדינה ויפה.
"חגי...?"
"כן",ענתה באושר "מתנה לחודשיים חברות".
בשנייה הראשונה, כל מה שהרגשתי זו קנאה. אני עוד לא התנשקתי עם אף אחד, והיא
כבר חוגגת חברות ומקבלת מתנות? לא אמרתי לה את זה, כמובן. במקום, טפחתי לה על
שכמה, שיבחתי את הטבעת ואיחלתי לה מזל טוב ועוד הרבה ימי חברות. היא ממש זרחה.
חגי לא היה סתם תלמיד, הוא כבר היה חייל במשרד הביטחון - סתם ג'ובניק, אם תשאלו
אותי - ותמיד השוויצה שיש לה חבר חייל. טוב, אני בטח במקומה גם הייתי משוויצה.
אחר-כך נכנסנו לכיתה, וכולם אמרו לי שלום ושאלו איך היה הקיץ. יחסי כלפי
התלמידים בכיתה משתנה. לפעמים, אני חושבת שהם ממש נחמדים ומתייחסים אלי כשווה,
ולפעמים הם נראים לי ממש מגעילים, שכל הזמן מתעלמים ממני. רק בנוגע לרינת, דעתי
מוחלטת. רינת היא הבן אדם הכי סנובי ומגעיל שאני מכירה. היא אפילו מלגלגת עלי -
כמה ילדותי. ככה אני בכלל לא מתייחסת אליה - כל-כך אידיוטי. הקטע הוא, שבזמן
האחרון היא מלגלגת עלי בנוגע לחבר ואיך שאשאר רווקה זקנה, ומכיוון שאני רגישה
לנושא,הדבר מכאיב לי, ואני חייבת להגיב.
"אז מה נשמע, מיכלי?" גלית, ידידה שלי, התקרבה וחיבקה אותי "יו! מה זה
התגעגעתי אלייך כשהייתי בחו"ל".
גלית החופש נסעה לאירופה. קינאתי קצת, אני רק נסעתי פעם לאמריקה לניתוח, ולא
ראיתי שם כלום חוץ מאשר את בית החולים.
"איך היה?" שאלתי בהתלהבות "הכרת מישהו?"
"לא ממש", צחקה "אבל היום אני יוצאת עם טל. בחור מה זה נחמד".
טל היה בשכבה שלנו, וכולם ידעו שהיה דלוק על גלית. הוא באמת נחמד.
"בכל מקרה", המשיכה "היה ממש כיף. וקניתי לך משהו".
"תודה". גלית תמיד קונה לי מתנות חמודות, כשהיא נוסעת, לא יודעת למה. פעם,
חשבתי שהיא אולי מרחמת עלי, אך כעת אני יודעת שזה לא נכון. כנראה היא סתם
טיפוס שאוהב להביא מתנות.
גלית שבה עם קופסת שוקולדים וקישוט חמוד. שוב הודתי לה.
"לי לא הבאת?" שאלה אירית בחצי כעס חצי צחוק.
"ברור שכן", השיבה, והביאה לה משהו, שלי לא היה מובן מה זה, שאירית ממש
התמוגגה מזה. אירית וגלית הן חברות ממש טובות, עוד מילדות.
המשכנו לרכל, כשהצלצול נשמע והמחנכת נכנסה. היא מחנכת חדשה. אני שונאת כאלו
מחנכות, תמיד חושבות אותי למסכנה ומרחמות עלי, כאילו זה הדבר שיבריא אותי.
המחנכת, ששמה התברר כאסתי, קראה בשמות. כשהגיעה אלי, היה לה אותו פרצוף שיש
לכל המורות. פרצוף של מבוכה ושל רחמים. איכס!
"רינת רימון?" הגיעה המורה לשמה של רינת "האם רינת נמצאת?"
מבטי חלף על הנוכחים. רינת לא הייתה כאן. הניחוש שלי היה שתגיע עוד כעשר דקות.
חוץ מהעובדה שרינת תמיד איחרה, היא מאלו שתמיד רוצות לדפוק כניסה מרשימה. בעיקר
בתחילת שנת הלימודים. ובאמת, כעבור עשר דקות, כשאסתי כבר הסבירה את לימודי
המגמה - סוציולוגית, נכנסה רינת עם פרצוף מתנצל.
"אני מאוד מצטערת על האיחור", התנשפה "פשוט הייתי צריכה להקפיץ את אחי לגן, ו..."
"לא משנה!" אסתי אמרה בחומרה. יופי, היא לא נפלה בפח "שבי וזהו".
רינת,נעלבת, פילסה את דרכה למקומה הקבוע, ליד אורן.
"המורה," כחכחה רינת בגרונה "אני רק רוצה להגיד לך ששמעתי שאת מורה מצוינת,
ואני ממש..."
"בכל מקרה," המשיכה אסתי, מתעלמת מהתחנפויותיה של רינת "הנה מערכת השעות".
היא החלה להכתיב את המערכת, ואני זרחתי מרב אושר, כשראיתי כמה רינת המומה. היא
הייתה רגילה שכולם יתייחסו אליה.
השיעור נגמר במהרה, והגיעה ההפסקה. דווקא הייתה לי הרגשה מרוממת, שהשנה תהיה
השנה.
"בכל מקרה", שמעתי את רינת מדברת עם השפוטה שלה, אסנת "את יודעת כמה אני מתעבת
מחשבים,אבל האינטרנט הזה זה דבר מדהים. אתמול כשלוש שעות שוחחתי עם בחור
מלונדון. הוא ממש נדלק עלי!" וצחקקה.
"הרינת הזאת," סיננה אירית "ממש לתעב אותה".
"כן", ענתה לה גלית "האף שלה ממש בעננים".
"אני מסכים", עכשיו הצטרף לשיחה טל "היא פשוט..."
האינטרנט. דבר כל-כך חלומי. עולם אחר. חוץ מהעובדה שזה ממש דבר מדליק, אתה
יכול גם להיות מישהו אחר... ידעתי שבבית כבר אפעל לשכנוע ההורים שלי לחיבור
האינטרנט. הם חייבים להסכים, ועכשיו יש ממש מבצעים.
"מיכל?" גלית קטעה אותי ממחשבותיי "אל תשימי לב לסנובית הזאת. אני יודעת שכל
החיים היא יורדת עליך - כמה ילדותי מצידה - אך באמת..."
"הי,את יודעת שאני לא מתייחסת", כחכחתי בגרוני "פשוט, האזנתי למה שהיא אומרת
בנוגע לאינטרנט. אני ממש מתה לאינטרנט!"
"מכורת המחשבים", עקמה גלית את אפה. גלית ממש, אבל ממש, מתעבת מחשבים. לא משנה
כמה מדליקה תהיה התכנית, במקרה זה - האינטרנט, גלית תשנא זאת, "סתם עולה הון
תועפות".
"אני לא בטוחה", ציינה אירית, שגם לא מסמפתת יותר מדי מחשבים "דווקא אינטרנט
באמת יכול להיות דבר מדליק. תארי לך עם כמה אנשים אפשר לשוחח! מחו"ל, כאילו
היו ממש לידך, וזה דווקא די זול".
גלית משכה את כתפיה, היא עדיין לא נראתה מתלהבת מדי. נו, טוב, מה אכפת לי?
העיקר זה שאני מתלהבת!!!
הצלצול נשמע שוב. גל התחפף לכיתתו, וכולם התיישבו במקומותיהם. עכשיו היה שיעור
אנגלית. למזלי, מדובר במר ליפמן, אותו מורה, שלימד אותי מתחילת לימודי בתיכון.
הוא ממש בסדר.
השיעור התהלך כהרגלו, כאשר אסתי ניצבה בכיתה, לוחשת משהו למר ליפמן.
הוא סימן לי לצאת, ואני בלי שום חשק, נעתי לכיוון המורה.
"בואי עמי לחדר המורים", אמרה אסתי בחיוך מעצבן "שם שקט עכשיו ואף אחד לא
יפריע לנו".
נעתי לצידה לחדר המורים. החדר היה ריק, מלבד מורה אחת נוספת, אותה לא הכרתי.
"מיכל", אסתי נראתה חושבת, כמנסה לחשוב מה כדאי להגיד לילדה מסכנה כמוני."מיכל", אמרה שנית.
"תראי", החלטתי לסייע לה, גם כי היא באמת נראתה נבוכה ומבולבלת, וגם כי רצית
כבר לגמור את הדבר המרגיז הזה, "אני כבר רגילה לשיתוק הזה. זה באמת לא דבר
נורא.סך הכול חיי טובים ביותר ו..."
עכשיו,להפתעתי, אסתי צחקה.
הייתי המומה.
"חשבת שאני רוצה לדבר איתך על השיתוק שלך?" שאלה, לא מסוגלת להפסיק לצחוק,"מיכלי, חמודה, אני רציתי לדבר איתך על משהו אחר לגמרי. את נראית לי בחורה נבונה מאוד, אז רק תמהתי לדעת מדוע חלמת כל משך השיעור?"
מה??? למה חלמתי? כי התכוננתי ללא הפסקה לשיחה הזו, לשיחה על השיתוק, לשיחה
שבכלל לא התקיימה.
שאר יום הלימודים עבר בקלות. כשאירית וגלית שמעו על השיחה, הן לא הפסיקו לצחוק.
אירית מלמלה משהו בנוגע לכך, שתמיד הייתי פרנואידית וגלית הוסיפה, שעלי
להירגע. רינת גם לגלגה לי, שאני תמיד בטוחה שאני מרכז העולם, ולכן, בלי קשר
לשיתוק, אף אחד לא ירצה לצאת איתי, ואני אשאר רווקה ובתולה לנצח.
טוב, בשעה אחת וחצי, כבר הגעתי הביתה, מוכנה להתייצב מול הורי בנוגע לאינטרנט.
 
עד ארוחת הצהרים שתקתי בנוגע לאינטרנט. אני פשוט סיפרתי איך היה, משמיטה את
השיחה המביכה שהייתה לי. שאלתי אימי על ליאת, על עבודתה, על הכול. רק נמנעתי
מלדבר על האינטרנט.
בארוחת הצהרים בין מנה עיקרית לבין הקינוח, העליתי את הנושא לראשונה.
"אימא", חייכתי "את יודעת על מה חשבתי?"
"לא", אימא צחקה "אך אני בטוחה שתגידי לי".
"חשבתי על נעמה", נעמה הייתה חברתה הטובה ביותר של אימי, עד שלפני מס' חודשים
עקרה עם משפחתה לארה"ב "את לא מתגעגעת לדבר איתה?"
"ברור שכן", נאנחה "עדיין פעמים אני מתחילה לחייג אליה, ואז נזכרת שעברה. מידי
פעם אני מתקשרת אליה לניו יורק, אך אני חוששת שהשיחה יקרה לנו מדי"
יופי! זה בדיוק מה שקיוויתי שתגיד. זה יהיה ממש קל!
"מה פתאום חשבת על נעמה?" שאלה אימא בחיוך. הוי, לא! היא חושדת במשהו, אני
בטוחה בכך!
"סתם",אמרתי במהירות "פשוט, סתם חשבתי, איך הייתי משתגעת עם אירית הייתה
עוזבת".
"אירית דיברה על לעזוב?"
"לא בדיוק", גמגמתי "אך אם היא הייתה עוזבת..."
"מה את רוצה?" שאלה בתקיפות. "ולפני שתתחילי לנאום, מה פתאום אני חושבת שאת
רוצה משהו, אני מכירה אותך יותר מידי טוב, מיכל לוי!"
טוב, מה נותר לי להגיד?
"פשוט היום דיברו בכיתה על..."
"מיכל!"
"חיבור לאינטרנט," טוב, אז השיחה לא התנהלה כפי שקיוויתי אבל...
"אינטרנט?"
"כן".
"האמת היא", אימא חייכה "שכבר זמן מה אני ואביך חושבים על להעניק לך חיבור
לאינטרנט כמתנת יום הולדת".
"באמת?" שאלתי בהתלהבות "תודה!"
"ובכן",המשיכה "מכיוון שיום הולדתך חל עוד כשבועיים בלבד, את כבר יכולה להתחבר".
"יש!!!"
"בתנאי שלא תשתמשי באינטרנט יותר מידי, אז..."
"אימא",כל-כך שמחתי "את האימא הכי נפלאה בעולם!"
"עכשיו,תגמרי לאכול", אמרה, מגישה לי סלט פירות.
 
בסביבות ארבע, ליאת הגיעה, מותשת לגמרי.
"זו עיר!" צעקה "עיר! צריך לעבור ממקום למקום, ואתם יודעים איזה חוש כיוון
גרוע יש לי".
"נו,חוץ מזה?" שאלתי "איך האוניברסיטה?"
"מדליק!" שרקה "ואיזה חתיכים יש שם, וואו!!!"
"רק נפרדת מתמיר", הזכרתי לה "ו..." היא הייתה כחודשיים חברה של תמיר, ואז יום
אחד, בלי הסבר מדויק, זרק אותה. היא הייתה ממש בדיכאון, ונשבעה שלעולם לא תתאהב
שוב.
"תמיר מי?" שאלה בזלזול "הוא היה סתם דפוק, שכחתי ממנו כבר".
ליאת... טוב, היא המשיכה להתלהב מהאוניברסיטה, שוכחת מריטוניה הקודמים. אחרי
שעה וחצי שפטפטה, ציינתי שקיבלתי מתנת יום הולדת קדומה - אינטרנט. לליאת זה לא
הזיז. היא ניגשה לחדרה, והחלה לפטפט עם כל העולם. נו, שיהיה, מה אכפת לי? העיקר-
בקרוב מאוד יהיה לי אינטרנט, ואוכל לשוחח עם כל העולם.
בכל מקרה, אירית דווקא התלהבה, ואפילו גלית גילתה מעט התלהבות. הי, בכל זאת,
האינטרנט זה הדבר שהולך עכשיו, ובהחלט הגיע הזמן, שניכנס לכיוון העתיד!

פרק ב' יעלה לאוויר בתאריך ה-9.12.2005, יום שישי, יש למה לחכות...

 

הדפסשלח לחברהוסף תגובה
עבור לתוכן העמוד